המציאות המתוארת משקפת דוחק קיומי עמוק והיפוך מוחלט של דרך הטבע. למרות מאמץ אנושי רב בכל תחומי החיים, התוצאות דלות, חסרות ברכה ומלוות בקללה מתמשכת.
הפסוק פותח בתיאור חקלאי: זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט. ככלל, אדם זורע מעט ומצפה לקצור יבול רב, אך כאן המצב הפוך – התבואה המובאת הביתה פחותה אפילו מכמות הזרעים שנזרעו בשדה [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד]. הפגיעה ממשיכה גם לאחר שהמזון כבר מגיע לבית, שכן אָכוֹל וְאֵין־לְשָׂבְעָה. הפרשנים מסבירים כי קללה שורה במעיים או במזון עצמו, כך שגם אדם האוכל כמות ראויה אינו בא על שובעו [רד"ק, מצודת דוד]. בדומה לכך, שָׁתוֹ וְאֵין־לְשָׁכְרָה. המילה לְשָׁכְרָה מתפרשת כאן לאו דווקא כשכרות של איבוד דעת, אלא כרוויה וסיפוק מהשתייה [אבן עזרא, רד"ק]. מנגד, יש המסבירים כי היין פשוט איבד את טעמו [מצודת דוד].
החוסר ניכר גם בהגנה על הגוף: לָבוֹשׁ וְאֵין־לְחֹם לוֹ. המילה לְחֹם משמעותה חמימות, והכוונה היא שגם לבישת בגדים שעל פי דרך הטבע היו אמורים לחמם, אינה מועילה [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון].
לבסוף, הפסוק חותם בתיאור כלכלי ציורי: וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל־צְרוֹר נָקוּב. המילה מִּשְׂתַּכֵּר מתייחסת לאדם המרוויח שכר מעבודתו או ממסחר. הצְרוֹר הוא כיס או ארנק שבו היו צוררים וקושרים את הכסף, והוא נָקוּב, כלומר מלא בחורים. הדימוי ממחיש כיצד כל רווח כספי הולך ומתכלה מיד, כאילו הוכנס לארנק קרוע שממנו הכסף נופל באותו רגע שבו הוכנס [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
גישה ייחודית להבנת רצף הקללות מציג רש"י, אשר קושר כל עונש ועונש באופן של מידה כנגד מידה לביטולן של עבודות המקדש. לפיו, מיעוט התבואה בא בעוון ביטול הבאת הביכורים; החוסר בשובע מהאוכל נובע מביטול קורבנות המנחה; חוסר הסיפוק מהשתייה הוא עונש על ביטול ניסוך היין; והיעדר החום מהבגדים קשור לעוון ביטולם של בגדי הכהונה.