השקעה מרובה וציפייה לשפע אינן מבטיחות הצלחה כאשר סדרי העדיפויות הרוחניים לקויים. דברי הנביא מציגים בפני העם תמונת מצב של פער עצום בין המאמץ שהם משקיעים לבין התוצאה הדלה שהם קוצרים, ומסבירים את הסיבה המדויקת לכך.
הפרשנים מסכימים כי המילים פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט מתארות אכזבה מרה: העם ציפה לאסוף מהשדה יבול רב, אך בפועל התברר כי כל השקעתם הניבה פרי מועט, והתוצאה הייתה הפוכה ממחשבתם. [מלבי"ם] מבחין בהקשר זה בין העבר להווה; בעוד שבעבר החוסר נבע מהעדר ברכה טבעי בשל חורבן המקדש, כעת, לאחר שהוזהרו על ידי הנביא, מדובר בקללה מכוונת והשגחית. גם אם יצליחו לקצור יבול רב, ה' יטיל בו מארה והוא יתמעט.
אולם, גם המעט שהצליחו לאסוף אינו מוגן. על המילים וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ קיימות שתי גישות מרכזיות באשר לאופן שבו ה' מכלה את היבול. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במליצה המתארת נשיבת רוח מהפה; ה' נושף על היבול המועט שהוכנס הביתה, והוא מתפזר ונעלם כלא היה, בדומה למוץ הנדף ברוח. לעומת זאת, [רש"י] מפרש את פעולת הנפיחה בהשאלה מליבוי אש ופחמים, ומסביר כי ה' מביא על היבול מכת ריקבון ותולעת המכלה אותו מבפנים.
הנביא שואל כעת יַעַן מֶה, כלומר מדוע קורה כל זאת? התשובה האלוהית ברורה ונוקבת: יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ (המילה יַעַן משמעותה בעבור, או בגלל [מצודת ציון]). ה' מסביר כי הקללה חלה משום שבית המקדש עומד בחורבנו ואיש אינו שם על לב לבנותו [אבן עזרא]. במקום לדאוג לבית ה', כל אדם ממהר לביתו שלו כדי לחסות בצל קורתו ולדאוג לצרכיו האישיים [מצודת דוד, מלבי"ם].