ה' מבקר את הייאוש וההססנות של שבי ציון, אשר נמנעו מחידוש עבודות המקדש וטענו כי לֹא עֶת־בֹּא, כלומר שטרם הגיעה השעה הראויה לכך. טענה זו נבעה מפחד מהאויבים והשלטון, מציפייה למופתים שמימיים, ומטעות בחישוב שבעים שנות הגלות שגרמה להם לפקפק בהבטחה האלוהית. הכפילות של המילה עת בפסוק היא סגנון התבטאות מקראי שגרתי, המדגיש את תפיסתם שטרם הגיעה עֶת־בֵּית יְהֹוָה לְהִבָּנוֹת. בתגובה, ה' מבהיר כי שבעים השנים מאז חורבן ירושלים הושלמו כעת במלואן, ולכן הזמן הראוי כבר הגיע. על העם מוטלת החובה לגלות יוזמה ולחדש את העבודות מתוך אמונה, מבלי להמתין לאישור רשמי של בשר ודם.
חגי, פרק א׳, פסוק ב׳
כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א עֶת־בֹּ֛א עֶת־בֵּ֥ית יְהֹוָ֖ה לְהִבָּנֽוֹת׃ {פ}
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.