תארו לעצמכם שבניתם מגדל ענק ומפואר מלבנים, והייתם בטוחים שהוא חזק ויציב מאין כמוהו. פתאום, ברגע אחד, הוא נופל ומתרסק. איך הייתם מרגישים? אכזבה? אולי אפילו קצת פחד? תחושה דומה מאוד עברה על תושבי ממלכת ישראל. במשך שנים רבות הם עבדו אלילים והשתחוו לפסלים של עגלי זהב בעיר בית אל. הנביא קורא לפסלים האלו לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן, שזה בעצם כינוי לא מחמיא שנועד להראות כמה הפסלים האלו באמת חסרי ערך וחלשים, במיוחד כשהם נופלים בידי האויב.
כאשר האויבים מגיעים ולוקחים את עגלי הזהב, קורה משהו שמשנה את הכל. כתוב שיָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרֹון. המילה יָגוּרוּ פירושה יפחדו. התושבים שגרים בעיר הבירה שומרון נתקפים בחרדה גדולה. הם פתאום מבינים שאם הפסל שהם חשבו שהוא כל כך חזק נלקח בשבי ולא מצליח אפילו להציל את עצמו, הוא בטח ובטח לא יוכל להגן עליהם.
בעקבות ההבנה הזו, האווירה הופכת משמחה לעצב עמוק. כִּי־אָבַל עָלָיו עַמּוֹ, כלומר העם מתאבל ובוכה. יחד איתם בוכים גם וּכְמָרָיו, שזה הכינוי לכוהנים המיוחדים שתפקידם היה לעבוד את הפסל. בעבר, העם והכוהנים היו שמחים וחוגגים סביב העגל, שזה הפירוש של המילה יָגִילוּ, אבל עכשיו כולם עצובים עַל־כְּבוֹדוֹ כִּי־גָלָה מִמֶּנּוּ. כל הכבוד, הגאווה והחשיבות שהיו לעגל הזה נעלמו והלכו ממנו לגמרי ברגע שהוא נשבר ונלקח משם בביזיון.