דברי הימים ב, פרק י׳, פסוק ט״ז

קרה לכם פעם שביקשתם משהו חשוב ממישהו שאחראי עליכם, והוא פשוט התעלם? תארו לעצמכם איך הרגיש העם כשהבין שהמלך החדש לא מתכוון להקל עליהם, אלא להפך. ברגע הזה, העם מבין שאין עם מי לדבר. זה בדיוק מה שאומרות המילים וְכָל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ לָהֶם, כל העם ראה והבין שהמלך פשוט מתעלם מהבקשות שלהם. מתוך האכזבה, הם מחליטים לעשות מעשה דרמטי ולנתק את הקשר עם משפחת המלוכה. הם קוראים אל המלך: מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִיד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי. הם בעצם טוענים שהם לא קיבלו שום נחלה או יחס מיוחד בזכות דוד המלך, ולכן אין שום סיבה שיהיו משועבדים לנכד שלו. כדי להראות שהם לא מוכנים לקבל אותו כמלך, הם צועקים: אִישׁ לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל. זו קריאת מרד שקוראת לכולם לא ללכת אחרי המלך, אלא פשוט לסרב לו ולחזור הביתה, כל אחד לאוהל שלו. הם גם מוסיפים ואומרים לרחבעם: עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִיד. הם אומרים לו בפירוש שמעכשיו הוא צריך לדאוג רק לשבט ולמשפחה שלו, ולהיות אדם רגיל שלא מנהיג את כל העם. בסופו של דבר המילים הופכות למעשים, וכמו שכתוב וַיֵּלֶךְ כָּל יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו, השבטים באמת עוזבים, משתחררים מהשלטון של המלך, וכך מתחיל השבר הגדול שבו העם המאוחד מתפצל.