ניכר שינוי דרמטי בגישתו של השר השלישי, הבוחר לגשת אל הנביא בענווה ותחנונים במקום להשתמש בכוח צבאי.
תחילה נכתב הביטוי שַׂר־חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים וַחֲמִשָּׁיו, שהוא למעשה היפוך סדר המילים, וכוונתו לשר החמישים השלישי יחד עם חמישים אנשיו [מצודת ציון]. אף על פי שנשלח עם חייליו, הכתוב מציין כי וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר־הַחֲמִשִּׁים. השר עלה וניגש אל הנביא כשהוא לבדו, ובכך הוכיח שלא הגיע כמפקד עם מחנה צבא כדי להוריד את הנביא בחזקה, אלא ניגש בגפו במטרה לפייסו [מלבי"ם].
בפנייתו אל הנביא הוא מתחנן: תִּיקַר־נָא נַפְשִׁי. בקשתו היא שחייו וחיי אנשיו יזכו ליחס של כבוד, וכי נפשו תהיה יקרה וחשובה בעיני הנביא כדי שלא ימית אותו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
פנייתו של השר מלווה בהכנעה רבה ובתשובה. בתחילת דבריו הוא מבקש רחמים עליו ועל חמישים עבדיו יחד, אך מדבריו עולה גם נימה אישית ומורכבת יותר. השר מבין כי ייתכן שהנביא רואה בנבואתו שחמישים החיילים אינם ראויים להצלה ושליבם אינו שלם. משום כך, מתוך ידיעה ברורה שפיו וליבו שווים בהכנעתם האמיתית, הוא מבקש שלפחות נפשו הענייה תהיה יקרה בעיני הנביא והוא יינצל ממוות [חומת אנך].