אליהו הנביא ניצב פנים אל פנים מול המלך ומוסר לו ישירות את גזר הדין האלוהי החמור, בעקבות פנייתו לאל זר. הנבואה חוזרת על דבריו הקודמים של אליהו, אך עם שינוי קל ומכוון בסדר הדברים.
כאשר אליהו פונה אל המלך, הוא פותח תחילה בהאשמה הישירה יַעַן אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ מַלְאָכִים לדרוש בבעל זבוב, ורק לאחר מכן מוסיף את התוכחה הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל. הסיבה להקדמת מעשה השליחות היא כדי להדגיש בפני המלך שזהו הגורם הישיר לעונשו, ובכך למנוע ממנו לתרץ את מעשיו בטענה שלא ידע היכן נמצא נביא ה' או האם הנביא יסכים לדרוש בעדו. לעומת זאת, כאשר אליהו פנה קודם לכן אל השליחים, הוא הקדים את שאלת חוסר האמונה, כדי להבהיר להם שאין כל צורך לפנות לבעל זבוב כאשר דבר ה' מצוי וזמין [מלבי"ם].
בעקבות מעשה הבגידה הזה, נחרץ דינו של המלך למיתה, וההכרזה הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת מבהירה כי הוא לא יחלים ויקום ממיטת חוליו, אלא ימצא בה את מותו [ביאור שטיינזלץ].