העימות בין אליהו לבין שר החמישים השני ואנשיו מסתיים בתגובה אלוהית מהירה וקשה, החוזרת על גורלה של הקבוצה הראשונה, אך עם דקויות שונות באופי המפגש. המילה וַיַּעַן משמעותה הרמת קול וצעקה במהלך הדיבור [רד"ק].
אליהו פונה הפעם בלשון רבים, וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, משום שדיבר אל הקבוצה כולה. השר השני ואנשיו לא העיזו את פניהם בדומה לקבוצה הראשונה, אלא עמדו למטה במרחק מאליהו, מתוך מחשבה שאם יעמדו רחוק, כוחו לא יוכל לפגוע בהם. בתגובה לכך, אליהו מכריז אִם אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנִי כדי להוכיח שגם ממרחק הוא מסוגל לפעול נגדם [מלבי"ם].
השימוש בשם "אלהים" בפסוק מצביע על מתח בין מידת הרחמים למידת הדין. כוונתו המקורית של אליהו כללה גם מידת רחמים המעורבת בדין, אך רשעותם של האנשים הפכה את מידת הרחמים למידת הדין הגמור [חומת אנך]. לכן, האש שירדה מתוארת במפורש כאֵשׁ אֱלֹהִים, ביטוי המייצג דין מוחלט וקפדני [חומת אנך], וכן מצביע על אש גדולה ועוצמתית במיוחד, המסוגלת לשרוף את האנשים גם כשהם עומדים מרחוק [מלבי"ם]. בסופו של דבר, האש יורדת מן השמים והקבוצה השנייה נספית באותו אופן בדיוק שבו נספתה הקבוצה שקדמה לה [ביאור שטיינזלץ].