שליחי המלך שבים אליו בטרם השלימו את משימתם, ומוסרים לו את נבואת הזעם שקיבלו מהאיש המסתורי שפגשו בדרך. חזרתם המהירה של השליחים אל המלך נבעה מכך שהם התרשמו עמוקות מדבריו של האיש, ולכן חשו צורך לשוב מיד על עקבותיהם ולהודיע למלך את אשר שמעו [ביאור שטיינזלץ].
בדיווחם למלך, השליחים משנים מעט את האופן שבו נאמרו הדברים במקור. הם מציגים את התוכחה כולה, כולל השאלה הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל, כנבואה ישירה מאת ה׳ המופנית אל המלך [מלבי"ם]. הסיבה לשינוי זה נובעת מפחדם של השליחים; הם חששו לומר למלך שהנביא הוכיח אותם באופן אישי על כך שצייתו לפקודתו. כדי לחמוק מזעמו של המלך, הם הציגו את האירוע כולו כשליחות נבואית שנועדה אליו בלבד, וטענו כי שבו על עקבותיהם אך ורק כדי למסור לו את דבר הנביא, לפיו הוא עתיד למות בעקבות מעשיו [מלבי"ם].