התעקשותו של המלך אחזיהו להביא אליו את אליהו הנביא מובילה לשליחת משלחת צבאית שנייה, המייצרת עימות חריף אף יותר בין פקודת בשר ודם לבין סמכותו של איש האלוהים.
כאשר נודע למלך כי השליחות הראשונה נכשלה, הוא משגר שר חמישים נוסף עם פקודה נמרצת ותקיפה יותר [ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לשר הראשון שעלה אל הנביא, שר זה נשאר בתחתית ההר וצועק אליו משם, ולכן נאמר וַיַּעַן, מילה המעידה על הרמת קול [מלבי"ם].
הימנעותו של השר מעלייה להר מתפרשת בשתי דרכים. יש הסבורים כי הדבר נבע מתוך פחד מפני אליהו. מתוך חשש זה, השר שינה את נוסח הפנייה והדגיש כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ, כדי להבהיר שזוהי גזרת המלך ולא דרישה אישית שלו, בניסיון להסיר מעצמו אחריות [מלבי"ם]. מנגד, יש הרואים בעמידה מרחוק ביטוי של עזות פנים וחוצפה יתרה, שכן השר אפילו לא טרח לעלות אל הנביא כקודמו, והוסיף לדרוש מְהֵרָה רֵדָה כדי לאלץ את אליהו לקיים את פקודת המלך באופן מיידי [חומת אנך].
גישתו המתנשאת של השר, שפנה אל הנביא בזדון ובגאווה, הובילה לעונש החמור של שריפת המשלחת באש. עונש זה נבחר משום שאנשי המלך כבר חזו בנס ירידת האש מן השמים בהר הכרמל, ובכל זאת לא הפנימו את המסר והעזו פניהם. אליהו הנביא נחשב כמקדש ה', וכל הקרב אליו בזלזול מתחייב בנפשו. יתרה מכך, הנביא סבר כי המלך מתכוון להורגו, ולכן הפעיל את כוחו כדי להטיל אימה על אחזיהו ולמנוע ממנו להמשיך ולשלוח אליו שליחים במטרה לפגוע בו [אברבנאל].