מותו של המלך אחזיה חותם את הטרגדיה האישית שלו ומהווה התגשמות מדויקת של נבואת אליהו. עם מותו, מתרחשים חילופי שלטון בממלכת ישראל, תוך כדי סנכרון כרונולוגי מורכב עם שושלת המלוכה בממלכת יהודה.
המילים וַיִּמְלֹךְ יְהוֹרָם תַּחְתָּיו מוסברות על ידי הפרשנים על רקע סוף הפסוק – כִּי לֹא הָיָה לוֹ בֵּן. מאחר שלאחזיה לא היה בן שיירש את כיסאו, מי שעלה לשלטון במקומו היה אחיו, יהורם בן אחאב [מצודת דוד, רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך, אברבנאל].
הציון הכרונולוגי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לִיהוֹרָם בֶּן יְהוֹשָׁפָט מעורר קושי בולט בקרב כלל המפרשים. מפסוקים אחרים עולה כי יהושפט מלך עשרים וחמש שנים, וכי יהורם מלך ישראל עלה לשלטון כבר בשנת השמונה עשרה למלכות יהושפט. כיצד, אם כן, ניתן לומר שיהורם מלך ישראל עלה לשלטון בשנת השנתיים למלכות בנו של יהושפט?
כדי ליישב סתירה זו, מציעים הפרשנים כמה כיווני חשיבה המשתלבים זה בזה. הגישה הפוליטית-מעשית מסבירה כי יהושפט המליך את בנו יהורם עוד בחייו. צעד זה נעשה כדי למנוע מחלוקות ומאבקי ירושה בין בניו. לפיכך, השנה המוזכרת בפסוק היא למעשה השנה השנייה למלכותו המשותפת של יהורם הבן יחד עם אביו, תקופה שנמשכה בסך הכל שבע שנים [רד"ק, אברבנאל].
מנגד, גישה מדרשית רואה בתיאור הזמן ביטוי למציאות רוחנית. על פי גישה זו, כאשר יהושפט יצא למלחמת רמות גלעד כדי לעזור לאחאב הרשע, הוא היה ראוי ליהרג בקרב כעונש על סיועו. אולם, בזכות זעקתו אל ה' חייו ניצלו. כתוצאה מכך, ה' אמנם השהה את עונשו, אך שבע השנים שנותרו למלכותו נגרעו ממנו רעיונית והחלו להיספר על שם בנו יהורם כבר מאותו רגע [מצודת דוד, רד"ק, רש"י, אברבנאל].
לצד הסברים אלו, משתלבת גישה ייחודית המציעה כי התאריכים משקפים מציאות של שלטון אזורי משותף. בעקבות קשרי החיתון בין בתי המלוכה, ולאחר מותו של אחאב, זכה יהושפט המבוגר לכבוד רב מבני אחאב. כתוצאה מכך, הוא השתתף באופן פעיל בהנהגת ממלכת ישראל לצד מלכיה, ומניין השנים בפסוקים משקף את התקופות השונות של שותפות שלטונית מורכבת זו בין מלך יהודה למלך ישראל [רלב"ג, אברבנאל].