שלוחי המלך חוזרים אליו ומוסרים תיאור חיצוני של הנביא האלמוני שפגשו בדרכם. מתוך שרטוט קווים ספורים של הופעתו החריגה, המלך מזהה מיד את הדמות, זיהוי שחושף היסטוריה מורכבת של מתח והיכרות בין הנביא לבין בית המלוכה.
השליחים מתארים את האיש כאִישׁ בַּעַל שֵׂעָר, כלומר אדם ששערו מגודל מאוד, ומוסיפים כי וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו, דהיינו שהוא חגור בחגורת עור [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. תיאור לבושו נועד ללמד עליו זכות; השליחים סברו שהנביא נמנע מלהגיע בעצמו אל הארמון משום שהופעתו הפרועה ולבושו הפשוט אינם ראויים לעמידה בפני מלך. ואולם, המלך מזהה מיד כי אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי הוּא, שכן זה היה המראה הקבוע והמוכר שלו. המלך הבין שאליהו מעולם לא בוש להופיע בפני שרים ומלכים, והסיבה האמיתית לכך שלא בא אליו היא התנגדותו ושנאתו לבית אחאב [מלבי"ם].
חוסר ההיכרות של השליחים עם דמותו של אליהו מעורר תמיהה, שהרי הוא היה דמות מוכרת ורגילה בשומרון בימי אחאב. נראה כי שליחים אלו לא שהו בבירה באותה תקופה, או שהדבר נובע מהיעדרותו הממושכת של אליהו משומרון. הנביא נאלץ להתרחק מן העיר במשך זמן רב בעקבות איומי ההריגה של איזבל, ואף לא נכח במערכות המלחמה האחרונות של ישראל [רד"ק].
מעבר למראה החיצוני, לבחירתו של אליהו בחגורת העור ישנו גם רובד רוחני עמוק. על פי המסורת, עור זה נלקח מהאיל שהקריב אברהם תחת יצחק בנו. אליהו חגר את האזור הזה כדי לעורר רחמים מלפני ה', תוך שהוא מזכיר את זכות עקידת יצחק, ובזכות כך אף זכה לכפר על בני ישראל [חומת אנך].