רגע זה חותם את תוכנית ההטעיה של דוד, כאשר אכיש מלך גת משתכנע לחלוטין בנאמנותו המוחלטת של הגולה הישראלי. הפרשנים מסכימים כי אכיש האמין בתמימות לדיווחיו של דוד, וסבר כי הוא אכן פושט על בני עמו ומתגרה בהם ללא הרף.
הביטוי הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ מתפרש על ידי המפרשים כלשון מיאוס וסירחון. משמעותו היא שדוד קלקל ולכלך את יחסיו עם בני עמו באופן בלתי הפיך, ומאס בהם כפי שאדם מואס בדבר מצחין [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
אכיש מבסס את ביטחונו על ניתוח המצב הפוליטי והחברתי של דוד. הוא מסיק שהשנאה כלפי דוד כבר אינה נחלת שאול המלך בלבד, אלא התפשטה בקרב העם כולו [אברבנאל]. יתרה מכך, אכיש מניח שדוד לא רק תקף שבטים אחרים כדי למצוא חן בעיני שבטו שלו, ולא נלחם בשבטו רק כדי למצוא חן בעיני שאר העם, אלא פגע בכולם במקביל. על ידי תקיפת יהודה והקיני גם יחד, הוא הבאיש את ריחו בעיני האומה כולה ולא הותיר לעצמו תומכים [מלבי"ם].
מתוך הבנה זו, מסיק אכיש שדוד ערק לצד הפלשתי בעל כורחו. מכיוון שהוא שרף את כל הגשרים ואינו יכול לשוב עוד לעמו, הוא מחויב להישאר נאמן לאכיש לתמיד ולא ימיר לעולם את נאמנותו [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. מצב פרדוקסלי זה, שבו מלך פלשתים בוטח בדוד, רואה בו שר חשוב ואוהב אותו, משקף למעשה את ההשגחה האלוהית המלווה את דוד, בבחינת חסד ה' הגורם גם לאויביו של איש להשלים עמו [אברבנאל].