העברתה של עיר משליטה פלשתית לבעלותו הפרטית של דוד מסמנת תפנית במעמדה ההיסטורי והמשפטי. על פי המסופר, אכיש נתן לדוד את צקלג (ששמה מופיע במסורות הכתיב לעיתים עם האות יו"ד ולעיתים בלעדיה [מנחת שי]). הפרשנים מצביעים על קושי היסטורי: בספר יהושע מוזכרת צקלג כעיר השייכת לנחלת שבט יהודה. כדי ליישב זאת, הגישה המרכזית היא שבתקופה שבה גברה יד הפלשתים על ישראל, הם כבשו חלקים מנחלת יהודה ולקחו את העיר, וכעת אכיש מעניק אותה לדוד [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. עם זאת, ישנה דעה חלופית המציעה כי אזכורה של העיר בנחלת יהודה בימי יהושע נכתב מראש על שם סופה ועתידה [רד"ק].
הכתוב מדגיש כי לכן העיר הפכה להיות שייכת למלכי יהודה. הפרשנים מסכימים כי מכיוון שאכיש נתן את העיר אישית לדוד, היא הפכה לאחוזתו הפרטית ולא חזרה להיות נחלה ציבורית של כלל השבט. משום כך, גם בחלוף שנים רבות, כאשר הפלשתים הוכו ונסוגו מן האזור, צקלג לא חזרה לחלוקת הנחלות הרגילה של השבט, אלא עברה בירושה למלכים מבית דוד ונותרה עיר מלכותית [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. בהקשר זה, מסורת הקריאה מציינת כי משמעות המילה לכן בפסוק היא "על כן" [מנחת שי].
הביטוי החותם את הפסוק, עד היום הזה, מלמד על נקודת מבט מאוחרת. ביטוי זה מצביע על כך שהספר נערך וחובר בתקופה מאוחרת יותר על ידי מחבר שקיבץ את דבריהם של שמואל ונתן הנביא, ויש המזהים עורך זה כירמיהו הנביא [אברבנאל].