בזמן שהותם בצקלג, דוד ואנשיו יצאו לפעולות צבאיות תדירות נגד עמים קטנים ששכנו מדרום לגבולות יהודה, וזאת מתוך הכרח קיומי להשיג מזון ושלל [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. השימוש בפועל וַיַּעַל בלשון הווה מצביע על כך שלא מדובר באירוע חד-פעמי, אלא בפעולה שדוד היה רגיל לעשותה באופן קבוע [רש"י]. במהלך התקפות אלו, הלוחמים וַיִּפְשְׁטוּ, כלומר התפזרו בשטח כדרך הנלחמים [מצודת ציון], אל עבר הגשורי, העמלקי והַגִּזְרִי (אשר נכתב בפסוק "הגרזי" אך נקרא "הגזרי" [מנחת שי]).
הפסוק מציין כי עמים אלו היו "יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאומות אלו ישבו באזור לבטח מימי קדם, ומעולם לא חוו מלחמה או גירוש. בשל כך, הם לא היו ערוכים או נשמרים, מה שאפשר לדוד להכות בהם בקלות ולקחת שלל רב [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המבארים כי הציון "מעולם" בא להדגיש שעמים אלו הם שאריות משבעת עממי כנען מימי יהושע בן נון, ולכן דוד קיים בהם את המצווה להחרימם [מלבי"ם]. תחום מושבם לא היה ביישובי קבע אלא במחנות [ביאור שטיינזלץ], והוא השתרע עד בּוֹאֲךָ שׁוּרָה, ביטוי שמשמעותו עד הגעתך לאזור שור או חגרא, והוא נאמר בסגנון של אדם המדבר אל מי שמכיר היטב את המקומות הללו [מצודת ציון, רש"י].
מחלוקת עמוקה מתגלה בין הפרשנים באשר למניעיו הנסתרים של דוד ויחסיו עם אכיש מלך פלשתים בעקבות פשיטות אלו. הגישה המקובלת גורסת כי עמים אלו לא היו תחת שלטונו של אכיש. דוד תקף אותם, אך הקפיד שלא להשאיר בחיים איש או אישה שעלולים היו לברוח לעיר גת ולספר לאכיש על זהות התוקפים האמיתיים. הסתרה זו אפשרה לדוד לשקר לאכיש ולטעון שפשט על ערי ישראל, כדי שאכיש יחשוב שדוד הבאיש את ריחו בעמו ויישאר עבדו לנצח [רד"ק, אלשיך].
אולם, גישה זו זוכה לביקורת חריפה. יש הטוענים כי הסתרת פשיטות תדירות והשמדה מוחלטת של ערים היא בלתי אפשרית מבחינה מעשית, ויתרה מכך, היא מהווה בגידה כפוית טובה באכיש שהעניק לדוד חסות [אברבנאל]. לפיכך, מוצע פירוש חלופי ולפיו הגשורי, הגזרי והעמלקי היו למעשה אויבים של הפלשתים והיו להם סכסוכי גבולות איתם, ולכן אכיש כלל לא התנגד שדוד יכה בהם [אברבנאל, מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, דוד לא נמנע מלהשאיר ניצולים כדי להסתיר בגידה, אלא פשוט נמנע מלקחת שבויים חיים איתו בחזרה לגת, כדי שאותם עבדים לא יגלו לאנשי העיר מאיזו ארץ ספציפית נלקחו [אברבנאל].