דוד בוחר בצעד מחושב ומפתיע ושב אל לב שטח האויב, אל המקום שממנו נמלט בעבר בעור שיניו. השאלה המרכזית שעולה ממסעו אל העיר גת היא כיצד יכול היה דוד לשוב אֶל אָכִישׁ, לאחר שבביקורו הקודם שם היה נתון בסכנת חיים ונאלץ להעמיד פני משוגע כדי להינצל.
הפרשנים מסכימים כי ההבדל טמון בנסיבות ההגעה. בעבר, דוד הגיע לגת לבדו, כשהוא חסר הגנה ונאלץ להסתיר את זהותו, מה שעורר חשד כי הוא מרגל [מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אולם כעת, הפסוק מדגיש כי הוא בא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ. הגעה עם גדוד צבאי שלם משנה את התמונה לחלוטין. בשלב זה, הקרע בין דוד לשאול כבר הפך לנחלת הכלל, ודוד נחשב למורד במלכות. הגעתו עם כוח צבאי משמעותי הוכיחה לאכיש שיש לו יכולת ממשית למרוד בשאול. אכיש הבין את התועלת הצבאית הגלומה בכך, וקיווה שדוד ואנשיו יהפכו לכוח עזר משמעותי הנתון למשמעתו בקרבות נגד ישראל [מצודת דוד, חומת אנך]. יתרה מכך, נראה כי דוד לא הופיע פתאום בשערי העיר, אלא שלח שליחים מראש כדי להסביר שהוא נרדף על ידי שאול, להציע ברית צבאית ולבקש חסות, וכך התקבל הפעם בשלום [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
גישה שונה לפתרון שאלת החזרה לגת מציעה כי ייתכן שהמלך המוזכר כאן אינו אותו אכיש שממנו ברח דוד בעבר. זו הסיבה שהפסוק מקפיד לציין את ייחוסו כבֶּן מָעוֹךְ, כדי להבדילו מהמלך הקודם [חומת אנך]. אגב כך, קיימת הערה נוסחית לגבי קריאת השם מָעוֹךְ; למרות שבחלק מהספרים הופיעה המילה בטעות עם תנועת שורק (מעוּך), המסורה מעידה כי יש לקרוא אותה בחולם [מנחת שי].
לצד המהלך המדיני, המילים הפותחות וַיָּקָם דָּוִד וַיַּעֲבֹר חושפות רובד פנימי באישיותו. למרות שדוד זכה לראות ניסים גלויים וידע כי ה' נמצא עמו, הוא לא נפל לשאננות. הקימה שלו מתפרשת כהתרוממות של ענווה יתרה; הוא נזהר שלא להחשיב את עצמו, חשש תמיד שמא חטא, ושמר על יראה מתמדת מפני ה' [חומת אנך].