על אף ששאול נראה כמי שהשלים עם דוד, סערת רגשות ופחד עמוק עדיין מקננים בלבו של דוד. למרות ההבטחות האלוהיות וההצלות הקודמות, דוד מסרב לסמוך על הנס [אברבנאל]. הפרשנים מסבירים כי דוד מבין שניסים אינם מתרחשים בכל יום, והוא חושש שמא זכויותיו כבר מוצו בשתי ההצלות הקודמות שחווה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
באופן פרדוקסלי, דווקא ההצלחה של דוד וההבנה של שאול כי ה' נמצא עמו, הן אלו שמגבירות את הסכנה. דוד מבין שכעת מתאמת אצל שאול החשש שדוד עתיד למלוך תחתיו, ולכן קנאתו רק תגבר והוא ישתדל אף יותר להורגו [אברבנאל]. מחשבה זו מובילה את דוד למסקנה: עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד. המילה אֶסָּפֶה מתפרשת מלשון כליון והשמדה [רד"ק, מצודת ציון]. דוד חושש ששאול יארוב לו ויפתיע אותו בהתקפת פתע, כך שהוא ימצא את מותו ביום אחד מבלי שיוכל להתכונן לכך מראש [רש"י, מצודת דוד].
לאור זאת, דוד מחליט שהברירה היחידה היא לברוח אל ארץ פלשתים, מהלך שיביא לכך ששאול וְנוֹאַשׁ, כלומר יגיע לידי ייאוש מלחפשו [רד"ק, מצודת ציון]. המעבר לפלשתים נועד להשיג שלוש מטרות אסטרטגיות: ראשית, שאול יפסיק לחשוד שדוד מקבץ סביבו צבא בתוך הארץ כדי למרוד בו; שנית, הוא יתייאש מחיפושיו בכל גבול ישראל; ושלישית, גם אם שאול יחליט לרדוף אחריו לשם, מלך פלשתים יפרוש עליו את חסותו ויציל אותו [מלבי"ם].
בעוד שבעבר דוד ברח לאכיש מלך גת כשהוא בודד ומפוחד, ונאלץ להעמיד פני משוגע כדי להינצל, הפעם המצב שונה לחלוטין. הוא מגיע עם צבא של שש מאות איש, ולאחר שכבר התפרסם כמי שמצוי בסכסוך גלוי עם שאול ועמו. מצב זה מוביל אותו להאמין שאכיש יקבל אותו בסבר פנים יפות, וישמח להיעזר בו ובאנשיו במלחמתו נגד ישראל [אברבנאל].