תארו לעצמכם מצב שבו אתם תקועים באמצע, בין שני צדדים שרבים, וממש לא יודעים מה לעשות. דוד המלך מצא את עצמו במצב מסובך הרבה יותר. הוא צעד יחד עם צבא הפלשתים לקראת מלחמה נגד העם שלו, עם ישראל, ונגד שאול המלך. דוד ממש לא רצה להילחם בשאול, אבל גם לא רצה לבגוד באכיש מלך הפלשתים שעזר לו.
פתאום, קרה משהו מפתיע שהציל את המצב. שרי הפלשתים, המפקדים של הצבא, ראו את דוד וכעסו מאוד על אכיש המלך. הפירוש של המילים וַיִּקְצְפוּ עָלָיו הוא שהם כעסו עליו. הם דרשו מהמלך: הָשֵׁב אֶת הָאִישׁ וְיָשֹׁב אֶל מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הִפְקַדְתּוֹ שָׁם. כלומר, תחזיר את דוד לעיר שנתת לו. הם אמרו שאפשר לסמוך עליו כשהוא יושב בשקט בעיר שלו, אבל בשום אופן אסור לקחת אותו לחזית המלחמה.
המפקדים פחדו שבאמצע הקרב דוד יהפוך לאויב שלהם ויפריע להם, כמו שכתוב וְלֹא יִהְיֶה לָּנוּ לְשָׂטָן. הם חשבו לעצמם: הרי דוד ברח משאול המלך, אז באיזו דרך הוא יוכל להשלים איתו? וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו? הם ענו לעצמם את התשובה שממנה פחדו: הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם. המפקדים קראו לעצמם "האנשים ההם", והם פחדו שדוד יפגע בהם וישתמש בהם כמתנת פיוס כדי ששאול יסלח לו.
במבט ראשון זה אולי נראה לא נעים שמגרשים אותך, אבל בעצם זו הייתה עזרה גדולה מאת ה'. בזכות זה שסילקו אותו מהמלחמה, דוד ניצל מהמצב הבלתי אפשרי שהיה בו. אף אחד לא יכול היה לחשוד בו שהוא עזר לאויב או פגע בשאול המלך כדי לקחת את המלוכה. בנוסף, בגלל שדוד נשלח חזרה הביתה לעירו צקלג, הוא הגיע בדיוק בזמן כדי להציל את המשפחה שלו מאויבים אחרים שפשטו על העיר.