ישעיהו, פרק ל״ה, פסוק ט׳

יצא לכם פעם לחשוב איך זה לצעוד במקום מסוכן ומפחיד, כשלפתע הדרך כולה הופכת להיות בטוחה ונעימה? זה בדיוק מה שיתרחש במסע של בני ישראל בחזרה לארצם מן הגלות. המדבר המאיים יהפוך למקום נוח, ירוק ושלו. הנביא מבטיח ששום אַרְיֵה לא יסכן את ההולכים, ואפילו וּפְרִיץ חַיּוֹת, שזו חיה טורפת, עזה וחצופה במיוחד שמעזה להתקרב לבני אדם, לא תהיה שם. מובטח לנו שחיה כזו בַּל יַעֲלֶנָּה, כלומר היא לא תצליח בכלל לטפס ולעלות על הדרך המוגנת של העם. למעשה, החיות המסוכנות לֹא תִמָּצֵא שָׁם כלל, הן פשוט ייעלמו מהאזור לחלוטין ולא יגיעו חיות חדשות במקומן. בזכות הסרת כל הסכנות האלו, בני ישראל וְהָלְכוּ גְּאוּלִים, ויצעדו הביתה בשמחה וללא שום פחד. הבחירה במילה הזו, ולא במילה כמו "ניצולים", אינה מקרית. היא לא מתארת סתם הצלה של מישהו זר מתוך רחמים, אלא מבטאת קרבה משפחתית עמוקה, ממש כמו אבא שפועל באהבה כדי להציל את הבן שלו. הניסים הגדולים האלו בדרך קורים בזכות הקשר המיוחד והקרוב שיש לה' עם עמו.