חוזקו של הלב האנושי יכול להוות מקור לאכזריות ואטימות, אך מנגד גם לעוצמה ואמונה יוקדת. זהותם של אַבִּירֵי לֵב המוזכרים בפסוק, ומשמעות היותם הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה, נתונים במחלוקת יסודית בקרב הפרשנים, ומתפצלים לשלושה כיווני חשיבה מרכזיים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים (מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק) מייחסת את הדברים לאנשי בבל, אויבי ישראל. לפי פירוש זה, אַבִּירֵי לֵב הם אנשים אכזרים וקשי עורף. מתוך כך, הם הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה – רחוקים מלעשות חסד וצדקה עם ישראל. יש המרחיבים פגם מוסרי זה לכלל תכונת הקמצנות והאכזריות, המתבטאת באטימות וחוסר רחמים כלפי עניים ואומללים (חומת אנך). מבחינה רוחנית, מכיוון שאנשים אלו בחרו להתרחק מן הצדק, הרי שגם צדקתו וישועתו של ה' לא תועיל להם (מלבי"ם).
מנגד, יש המפנים את תוכחת הפסוק פנימה, אל תוך עם ישראל (אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ). לפי כיוון זה, אַבִּירֵי לֵב הם הרשעים שבעם שחיו טרם זמן הגאולה, והם מתוארים כבעלי לב חזק וקשה שאינם מאמינים ואינם מקשיבים לדברי ה'. עקשנותם היא שגורמת להם להיות הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה – מנותקים מדרך הצדק, היושר והמוסר.
בניגוד מוחלט לקו השלילי של שאר המפרשים, מציג רש"י נקודת מבט חיובית ומנחמת. לשיטתו, אַבִּירֵי לֵב הם דווקא נאמני ישראל, אשר אימצו וחיזקו את לבבם כדי לדבוק בה' למרות קשיי הגלות. לפי פירוש זה, המילים הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה אינן מתארות פגם מוסרי, אלא מציאות היסטורית כואבת: אלו הם יהודים שארכו להם ימי הגלות, והם עדיין "רחוקים" מלראות את צדקתו וישועתו של ה' לגאול אותם, משום שזו טרם נגלתה אליהם.