ישעיהו, פרק מ״ו, פסוק י״ג

הבטחת הגאולה האלוהית ניצבת כמשקל נגד למצבם הרוחני של בני האדם; בעוד שישנם כאלו הרחוקים מן הצדק, ה' מכריז כי הוא מקרב את צדקתו וישועתו אל העם [שד"ל].

ההבטחה קֵרַבְתִּי צִדְקָתִי מבטאת את נכונותו של ה' להוציא את משפטו אל הפועל בקרוב ולהראותו בעולם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. צדקה זו מתפרשת כחסד אלוהי, שבו ה' מכפר על עוונותיהם של ישראל ומחשיב להם את זכויותיהם [מלבי"ם]. ברובד עמוק יותר, הצדקה רומזת לשכינה הנמצאת עם ישראל בגלות, שאותה ה' עתיד לקרב ולייחד [חומת אנך].

כתוצאה מקירוב הצדקה, מובטח כי וּתְשׁוּעָתִי לֹא תְאַחֵר. הפועל תְאַחֵר מצביע במדויק על עיכוב מעבר לזמן קבוע מראש. מכאן שהישועה המובטחת תגיע בדיוק במועד שנקבע לה, כדוגמת קץ שבעים שנות גלות בבל, ולא תעבור את הזמן הקצוב [מלבי"ם]. הישועה עצמה לא תעכב את בואה [אבן עזרא].

סופו של הכתוב, וְנָתַתִּי בְצִיּוֹן תְּשׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל תִּפְאַרְתִּי, מתאר את יעד הגאולה כמאמר אחד רציף: הישועה תינתן בציון, ומשם תמשך ותגיע לישראל [חומת אנך, שד"ל]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה תִּפְאַרְתִּי מתייחסת לעם ישראל עצמו – הם העם שה' מתפאר בו ובמעשיו הטובים, ולהם מוענקת התשועה [אבן עזרא, מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. מנגד, קיימות גישות נוספות המפרשות זאת מעט אחרת: יש המסבירים כי הישועה עצמה שתינתן לישראל היא זו שתהווה תפארת לה' [רד"ק], ויש המציעים שהכוונה היא שה' יעניק את תפארתו לעם ישראל [אבן עזרא].