נבואת זעם זו מופנית ישירות אל האימפריה הבבלית, ומשתמשת בדימוי ציורי של גבירה מפונקת ובת מלך אשר מאבדת בבת אחת את שלטונה ומוטלת אל האשפתות. ה' פונה אל בבל ומנגיד את גורלה לגורל עם ישראל: בעוד שישראל עתידים להתנער מן העפר ולהיוושע, בבל נדרשת לרדת מגדולתה.
הציווי רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר וכן שְׁבִי לָאָרֶץ מסמל ירידה חדה מכס המלכות הגלובלי אל קצה השפלות [רד"ק, אברבנאל]. הישיבה על הארץ מבטאת מצב של חורבן, אבלות עמוקה על אובדן השלטון [מלבי"ם, שד"ל], והפיכה למעמד של שפחה בזויה [ביאור שטיינזלץ].
הנביא מכנה את האומה הבבלית בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל. הפרשנים מסכימים כי התואר "בתולה" מתאר עיר אומה שעד לאותו רגע היסטורי מעולם לא נכבשה ולא שלטה בה יד זרים, בדומה לבתולה שלא באה לרשות בעל [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. יש המוסיפים כי הדימוי מרמז לכך שעד כה לא נשפך דמה [אבן עזרא]. בעוד שהכינוי בַּת בָּבֶל מתייחס לעיר הבירה עצמה שמעולם לא נכבשה, הביטוי בַּת כַּשְׂדִּים מייצג את הממלכה כולה [מלבי"ם].
ההכרזה אֵין כִּסֵּא חורצת את דינה של בבל לאובדן מוחלט ונצחי של המלוכה והריבונות [רש"י, אבן עזרא]. העיר שהייתה ראש ומרכז לכל מלכי הכשדים תיוותר לעד ללא כסא שלטון [אברבנאל].
לבסוף, מובהר השינוי הקיצוני במעמדה עם הקביעה כִּי לֹא תוֹסִיפִי יִקְרְאוּ לָךְ רַכָּה וַעֲנֻגָּה. בבל, שהורגלה לחיי שפע, פינוק ותענוגות, תאבד את המעמד הזה לחלוטין [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מדייקים במשמעות המילים: רַכָּה מתארת חולשה גופנית ורכות טבעית של עשירים שמעולם לא התנסו בעמל כפיים, ואילו עֲנֻגָּה מתארת את ההרגל לחיי עושר ומעדנים [מלבי"ם, רד"ק, שד"ל]. מעתה, תחת חיי התפנוקים, תיאלץ בבל לעבוד בעבודות פרך קשות כדי לשרוד ולמצוא את פת לחמה [מלבי"ם].