מעצמה אדירה וענוגה הופכת באחת לשפחה בזויה. הנביא פונה אל בבל בדימוי של בת מלך מפונקת שאיבדה את כל רכושה וכבודה, ונאלצת כעת לבצע את המלאכות הנחותות ביותר כחלק מיציאתה לגלות.
הציווי קְחִי רֵחַיִם מבטא עבודה קשה ומשפילה שהייתה אופיינית לשבויים בבתי האסורים [רד"ק, אברבנאל]. בבל נדרשת להשתעבד למלכי מדי ופרס ולטחון חיטים כדי להכין צידה לדרך לקראת גלותה [רש"י], או פשוט כדי למצוא לעצמה מעט מזון לאחר שירדה מנכסיה [מלבי"ם]. הפרשנים מעירים על הביטוי וְטַחֲנִי קָמַח, כי הרי טוחנים חיטים ולא קמח, אלא שהכתוב מכנה את החיטים על שם סופן, כלומר התוצר הסופי שיתקבל מהטחינה [אבן עזרא, מצודת דוד].
מכאן עובר הכתוב לתאר את ההשפלה החיצונית. גַּלִּי צַמָּתֵךְ, רוב הפרשנים מסבירים כי ה"צמה" היא המסווה העדין המכסה את פני הנשים המכובדות, או השיער הקלוע המוסתר תחתיו. גילוי הפנים והשיער מהווה ביזיון פומבי עמוק המאפיין שפחות בזויות שהולכות בשבי [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, שטיינזלץ, שד"ל]. דעה נוספת מפרשת את ה"צמה" מלשון קשרים, כלומר הציווי להתיר את קשרי הבגדים המהודרים כדי שתוכל לבצע עבודה פיזית [מלבי"ם], או גילוי הזרועות והשוקיים שהיו קשורים ומכוסים [רש"י].
בהמשך דרכה לגלות היא מצטווה חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל. הגישה המרכזית קושרת את המילה "שובל" למילה שביל, ומפרשת זאת כציווי לגלות את כף הרגל הפוסעת בדרכים [רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל, מלבי"ם]. גישה אחרת מסבירה ש"שובל" הוא שולי הבגד הארוכים של נשים עשירות הנגררים על הקרקע, והציווי הוא להרים את שולי הבגד כדי שתוכל ללכת [שד"ל, שטיינזלץ].
תכלית הירידה וההתבזות מגיעה בסוף הפסוק, גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת. אותה אישה רכה וענוגה שדרכה היה לכסות את רגליה, נאלצת כעת להפשיל את בגדיה, לגלות את שוקיה ולחצות ברגליים יחפות נהרות מלאים במים כדרך גולים ושבויי חרב [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם].