הנביא פונה אל בבל בדימוי מליצי של אישה, וקורא לה להשתמש בכל חכמות הנסתר והכישוף שעליהן נשענה לאורך ההיסטוריה שלה, כדי לנסות ולהינצל ממפלתה הקרבה. קריאה זו אינה עצה כנה, אלא נאמרת מתוך לעג והיתול מובהק כלפי חוסר האונים של אותן חכמות מול המציאות האמיתית [רד"ק, מצודת דוד].
בתחילת דבריו אומר הנביא עִמְדִי־נָא, קריאה להתחזק, להתייצב כעת ולעמוד איתן מול הסכנה. התייצבות זו אמורה להיעשות בַחֲבָרַיִךְ וּבְרֹב כְּשָׁפַיִךְ, כלומר באמצעות סוגים שונים של לחשים, כישופים, חכמת הגורלות ואצטגנינות המאפיינים את תרבות הכשדים.
הנביא ממשיך ומתאר את הכישופים הללו כדברים בַּאֲשֶׁר יָגַעַתְּ מִנְּעוּרָיִךְ. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שה"נעורים" הם משל לימי קדם, ראשית ימיה של האומה הבבלית שמאז ומתמיד השקיעה את כוחה ויגעה בחכמות אלו. מנגד, ישנה גישה המפרשת זאת כפשוטו, לפיה הבבלים היו מלמדים את הנערים את אומנות הכישוף כבר מילדותם [רד"ק]. כך או כך, מתוך שהשקיעה בהם מאמץ רב כל כך לאורך השנים, הנביא קורא לה בציניות להיאחז בהם דווקא עכשיו בשעת המשבר.
בסוף הפסוק מוצגת המטרה לשמה נקראת בבל להשתמש בכישופיה: אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי. המילה הוֹעִיל משמעותה הבאת תועלת והצלה, בעוד שהמילה תַּעֲרוֹצִי מפורשת בקרב כלל הפרשנים כלשון התחזקות והתגברות, מהשורש של המילה "עריץ" שמשמעותה גיבור בעל כוח.
יש מי שמבחין בין שני חלקי המשפט ומסביר כי מדובר בשני שלבים אפשריים של הצלה: תחילה, אולי הכישופים יצליחו הוֹעִיל ולמנוע מראש את כניסת האויב בשערי העיר; ואם מטרה זו תיכשל, אולי לכל הפחות הם יעזרו לה תַּעֲרוֹצִי – למצוא עצה ותחבולה כדי להתגבר על האויב פנים אל פנים בתוך המלחמה עצמה [מלבי"ם].