תחושת העליונות המוחלטת של בבל עיוורה אותה מלראות את המציאות ההיסטורית והרוחנית, והובילה אותה לאשליה של שלטון נצחי.
המילה וַתֹּאמְרִי מתפרשת כאמירה פנימית בלב [רש"י, אבן עזרא]. בבל חשבה כי לְעוֹלָם אֶהְיֶה גְבָרֶת, כלומר תמשיך להיות ממלכה שלטת על כולם לנצח מבלי ששום פורענות תפגע בה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. היא טעתה לחשוב שמקור כוחה הוא עצמי, והתעלמה מכך ששלטונה ניתן לה רק באופן זמני בשל כעסו של ה' על עם ישראל [מלבי"ם].
גאווה זו היא שהובילה לעיוורונה: עַד לֹא שַׂמְתְּ אֵלֶּה עַל לִבֵּךְ. המילה עַד מתבארת במשמעות של "בעוד", כלומר התפארת בעודך מתעלמת מן המציאות [שד"ל], או שדווקא המחשבה היהירה היא זו שגרמה לך לא לשים לב לדברים [רש"י, מצודת דוד]. באשר למילה אֵלֶּה, נחלקו הפרשנים למה הכוונה: גישה אחת מסבירה שאלו הן המכות והפורענויות העתידות לבוא על בבל עצמה [רש"י, רד"ק, שד"ל]. גישה שנייה מפרשת שהכוונה היא לגורלו של עם ישראל – בבל הייתה צריכה להתבונן במה שעשה ה' לעמו, ולהבין שגורל דומה עלול לפקוד גם אותה [מצודת דוד, אבן עזרא].
בשל כך, לֹא זָכַרְתְּ אַחֲרִיתָהּ. המונח זכירה כאן מתייחס לא רק לעבר, אלא ליכולת לצפות את העתיד ואת תוצאות המעשים [שד"ל]. רוב הפרשנים מסכימים כי מילה זו מכוונת לסופה הבלתי נמנע של הגאווה הבבלית ולעונש שיבוא על רשעתה. בבל לא השכילה להבין את חוקיות המציאות שבה אימפריות קמות ונופלות [ביאור שטיינזלץ], ולא קלטה שכאשר ה' ירחם שוב על עמו, הוא ידרוש את דמם מידה [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים שהמילה מכוונת דווקא לסופה של ירושלים – בבל שכחה כיצד ירושלים, שבעצמה הייתה "גברת", נפלה בידה, ולא הסיקה מכך על שבריריות כוחה שלה [רד"ק, אבן עזרא].