נביא הזעם מפנה לעג חריף כלפי האימפריה הבבלית, אשר התישה את עצמה לריק בניסיונות להינצל מפני האסון הקרב. בבל מנסה להישען על חכמת הכישוף והאצטגנינות שנצברה בה, אך הנביא מבהיר כי אין בכך כל תועלת.
המילים נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ מבטאות עייפות ויגיעה; האימפריה התעייפה מריבוי היועצים, המזימות והכשפים שלא הועילו לה כלל [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מעניין לציין כי בעוד שקודם לכן המשיל הנביא את האומה לאישה העוסקת בכשפים, כאן הוא מפריד ופונה אל האצטגנינים בנפרד, ייתכן משום שבימי קדם לא היה נהוג שנשים יצאו אל השדות הפתוחים כדי לחזות בכוכבים [שד"ל].
כעת, קורא הנביא בציניות: יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים. מיהם אותם אצטגנינים? הפרשנים מציעים מספר גישות למקור המילה הֹבְרֵי: הגישה המרכזית קושרת זאת ללשון ברור וטוהר. כלומר, חוזי הכוכבים תלויים בכך שאוויר השמים יהיה זך ונקי מעננים כדי שיוכלו לחשב את רגעי היום והלילה ולחזות עתידות [רש"י, מצודת ציון]. מנגד, יש השוללים קשר זה למילה "ברור" מבחינה דקדוקית [אבן עזרא]. גישה אחרת קושרת את המילה לשורש שמשמעותו חיתוך, ומסבירה כי מדובר בשיטה האסטרולוגית של חלוקת השמים וחיתוכם לשנים עשר בתים [שד"ל]. פירוש ציורי יותר קושר את המילה לאיבר וכנפיים, כדימוי למי שנושאים כנף ועפים בדמיונם אל השמים כדי לחזות בכוכבים [מלבי"ם].
אותם חוזים מתוארים כמי שמוֹדִעִים לֶחֳדָשִׁים. רוב הפרשנים מסבירים כי עיקר אומנותם לא נשענה על התבוננות רציפה באוויר או באירועי המדינות, אלא על רגעים ספציפיים של התחברות המאורות וחידוש הלבנה מדי חודש [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. לחלופין, הדבר רומז לכניסת השמש לבית אסטרולוגי חדש בכל חודש, שעל פיו גזרו את העתידות [שד"ל].
לגבי סיום הפסוק, מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ, מתקיימת מחלוקת רעיונית ותחבירית בין המפרשים. גישה אחת מחברת מילים אלו למילה "מודיעים" שלפניהן. לפי פירוש זה, המילה "מאשר" מצביעה על חלקיות: בעת חידוש הלבנה הם מצליחים לראות רק מקצת מן העתיד לבוא, אך התמונה אינה ברורה להם במלואה, בדומה לעופות המצפצפים ואינם מבינים את פשר קולם [רש"י].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מחברים את סוף הפסוק דווקא למילים "ויושיעוך" שבתחילתו. לפי קריאה זו, הנביא מציב בפניהם אתגר הגיוני: אם הם אכן יודעים לחזות את העתיד, מדוע לא הזהירו את בבל מפני הרעה טרם בואה? ועתה, אם יש להם כוח, שיעמדו נא ויושיעו את העיר מן הרעות העתידות לבוא עליה [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. גישה נוספת מסכמת וטוענת כי אין לחפש כאן דקדוק של ידיעה חלקית או מלאה, שכן דברי הנביא נאמרים בלעג מוחלט; האצטגנינים מתיימרים להודיע מה יבוא, אך באמת אינם יודעים דבר, לא הכל ולא מקצת [שד"ל].