תחושת הכוח המוחלטת, היוהרה והאשליה כי מעשיה נסתרים מעין כל, הם שהובילו את בבל למורד ולעיוורון מוסרי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וַתִּבְטְחִי בְרָעָתֵךְ מכוונות לכישופים ולעבודה הזרה, שהם רעים בעיני ה', ובהם שמה בבל את מבטחה במקום לבטוח באל [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי הכוונה אינה שבטחה ברע, אלא שישבה לבטח ובשאננות בעודה עושה רע, מבלי לחשוש מעונש או מדין [שד"ל].
תחושת הביטחון המופרזת באה לידי ביטוי במחשבה אֵין רֹאָנִי. מכיוון שמעשי הכישוף נעשים בסתר ובחשאי, נוצרה אצלה האשליה שאיש אינו רואה אותה, ואף ה' אינו משגיח על מעשיה [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל]. במישור הפסיכולוגי, אדם חוטא עשוי לחזור בו ממעשיו מתוך בושה מאחרים או מתוך הכרה בשגיאתו, אך בבל איבדה את הבושה החברתית מתוך מחשבה שאיש אינו רואה אותה [מלבי"ם]. אגב כך, המפרשים מעירים על ניקודה הייחודי של האות אל"ף במילה רֹאָנִי (בפתח או בקמץ), הנובע מהיותה אות גרונית [אבן עזרא, רד"ק, מנחת שי].
הגורם השני שמנע ממנה לתקן את דרכיה הוא חָכְמָתֵךְ וְדַעְתֵּךְ הִיא שׁוֹבְבָתֶךְ. חכמה זו אינה חכמה חיובית, אלא חכמות חיצוניות של מינות, כפירה, כשפים ואשליה של שליטה בכוחות עליונים [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המילה שׁוֹבְבָתֶךְ מתפרשת מלשון מרד, עקשנות וסירוב לקבל מרות [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. במקום שהחכמה תוביל לתיקון המידות, אותה חכמה פסולה ורוע לבבה הם שהמרידו אותה, הקשו את עורפה והסיטו אותה מדרך הישר של שאר הבריות [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
התהליך כולו מגיע לשיאו בהכרזה החצופה אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד. מתוך גדולתה המדומה, היא השתכנעה שאין עוד שום כוח, חכם או מנהיג זולתה, והיא אינה כפופה לשום בריה או כוח עליון [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].