נביאי השקר והחוזים בכוכבים, שעליהם סמכה בבל כי יושיעו אותה, ניצבים בפני חורבן מוחלט ופתאומי. הדימוי לחומר קל ודליק ממחיש לא רק את מהירות מפלתם, אלא גם את חוסר התוחלת המוחלט שבהם, שכן לא תישאר מהם כל שארית או תועלת.
הפרשנים מסכימים כי הדימוי כְקַשׁ (תבן דק) מדגיש את חולשתם העצומה. בניגוד לעץ, קש נשרף כליל ובמהירות [רד"ק, שד"ל], ויש בו חיסרון נוסף: הוא ניצת בקלות אפילו מלהבה רחוקה, עוד בטרם הגיעה אליו האש עצמה [מלבי"ם]. האֵ֣שׁ והלֶהָבָ֑ה מסמלות את מחנה האויב והצרה המתקרבת [אבן עזרא, רד"ק]. אותם חכמים, שהיו אמורים להושיע את העם, מוצגים במאמר מוסגר כמי שלֹא־יַצִּ֥ילוּ אֶת־נַפְשָׁ֖ם (את גופם ועצמם); הם אפילו לא הצליחו לחזות את מפלתם שלהם, וקל וחומר שלא יוכלו להציל אחרים [שד"ל, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון].
חציו השני של הפסוק מתאר את התוצאה הסופית של השריפה. עץ שעולה באש מותיר אחריו גחלים שאפשר להפיק מהן תועלת, אך שריפתו של הקש היא מוחלטת [מלבי"ם, רד"ק]. הקביעה אֵין־גַּחֶ֣לֶת מלמדת שלא תישאר מהם כל שארית [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. את המילה לַחְמָ֔ם מפרשים רוב הפרשנים כפועל שמשמעותו להתחמם מן האש [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל, מצודת ציון], אך יש המסבירים זאת גם מלשון לחם ותבשיל, כלומר לא נותרה גחלת שאפשר לאפות או לבשל עליה [ביאור שטיינזלץ, שד"ל].
המילה א֖וּר מתפרשת כשלהבת [מצודת ציון], והמפרשים מסבירים שמילת השלילה "אין" מתחילת המשפט חלה גם עליה, כלומר "אין אור" [רד"ק, מצודת דוד]. האש שכילתה אותם לא הותירה אחריה כל מקור חום או אור שניתן לָשֶׁ֥בֶת נֶגְדּֽוֹ וליהנות ממנו [מלבי"ם, רד"ק].
לצד הפירוש ההיסטורי, גישה נוספת רואה בפסוק ממד רוחני של ענישה: בעוד שהקש נשרף בעולם הזה, אותם רשעים לא יצילו את נפשם מלהבת אש הגיהנום בעולם הבא [חומת אנך].