מפלתה של האימפריה מותירה אותה בודדה לחלוטין, כאשר כל המשענות שעליהן נסמכה קורסות ברגע המבחן. המאמצים העצומים והמשאבים שהושקעו לאורך השנים מתבררים כחסרי תוחלת, ואינם מותירים אחריהם אפילו נחמה מועטה, בדומה לקש הנשרף כליל ואינו מותיר אפילו גחלת להתחמם בה [מלבי"ם, שד"ל].
הפרשנים נחלקים בשאלת זהותם של אלו שבהם עוסק הפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים אֲשֶׁר יָגָעַתְּ מכוונות לחכמים, למכשפים ולאצטגנינים של בבל. הממלכה השקיעה מאמץ רב והון עתק כדי לקרב אותם ולממן את פועלם, אך בעת צרה הם התגלו כחסרי תועלת. בהתאמה, המילה סֹחֲרַיִךְ מפורשת באופן מטפורי כמתייחסת לאותם חכמים, אשר "סחרו" בחכמתם הכוזבת בתמורה לתמיכת המלכות [מצודת דוד, שד"ל]. מנגד, יש המפרשים את המונח סֹחֲרַיִךְ מִנְּעוּרַיִךְ כפשוטו – סוחרים זרים, בני ברית ואוהבים שקיימו קשרי מסחר וידידות עם בבל במשך שנים רבות [רד"ק, אבן עזרא, שטיינזלץ]. על פי גישה זו, בניגוד לעיר נופלת שבדרך כלל משמרת רמה מסוימת של מסחר, כאן הסוחרים נוטשים לחלוטין את העיר ההרוסה ופונים לחפש את פרנסתם במקומות אחרים [מלבי"ם].
כאשר הגיעה הפורענות, תגובתם של כל אותם מקורבים מתוארת במילים אִישׁ לְעֶבְרוֹ תָּעוּ. המילה לְעֶבְרוֹ משמעותה לצידו או לדרכו [רש"י, מצודת ציון], והפועל תָּעוּ מתאר אדם הנתון במבוכה ואינו יודע באיזו דרך לבחור [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסבירים זאת כבריחה פיזית מבוהלת: מתוך פחד ובלבול, כל אחד מהם נס על נפשו לכיוון אחר, מזרח ומערב, בדרך הראשונה שנזדמנה לו, ונעלם [רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ]. פירוש שונה מציע כי ה"תעייה" אינה מתארת בריחה פיזית, אלא קריסה מחשבתית של החכמים, שדעתם השתבשה עליהם והם לא הצליחו למצוא שום עצה או פתרון למשבר [מצודת דוד].
התוצאה הסופית והטראגית היא אֵין מוֹשִׁיעֵךְ – הממלכה נותרת עזובה, ללא כל עזרה או הצלה מצד אלו שטיפחה מנעוריה.