דברי הנביא מופנים כתוכחה קשה כלפי העם, רגע לאחר בשורת הגאולה מהגלות. המסר המרכזי הוא שהגאולה אינה מגיעה בזכות צדקתם של הגולים, אלא למען כבוד שמו של ה'. הנביא חושף את הפער העמוק שבין הייחוס המפואר וההצהרות הדתיות של העם, לבין התנהגותם המוסרית הקלוקלת בפועל.
בפנותו אל בֵּית יַעֲקֹב הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל, מציגים הפרשנים שתי גישות מרכזיות. הגישה האחת רואה בכך עקיצה מוסרית המבוססת על משמעות השמות: העם מתנהג בדרכי רמאות ועקמומיות הרמוזות בשם "יעקב", אך מתהדר וקורא לעצמו בשם החשוב והאצילי "ישראל", המעיד על יושר ושררה רוחנית [אברבנאל, חומת אנך]. הגישה השנייה היסטורית יותר, ולפיה פנייה זו מכוונת ספציפית לשבט בנימין, שגלה יחד עם יהודה לבבל ונקרא על השם הכללי של שבטי ישראל [רש"י, מצודת דוד].
המשך הפסוק, וּמִמֵּי יְהוּדָה יָצָאוּ, משתמש בדימוי של מים כדי לתאר מקור, זרע או צאצאים הנובעים מיהודה [אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ, רש"י]. אזכור שבט יהודה נועד להדגיש את גודל האכזבה: מדובר בזרע מיוחס שאמור היה להיות טוב, שבט שמתוכו יצאו המלכות והמקדש [מלבי"ם, רד"ק], וששמו עצמו מסמל אמת, הודאה לה' וקידוש שמו [אברבנאל, חומת אנך]. במקום ללמוד ממעשי אבותיהם, הם סטו מן הדרך.
כלפי חוץ, העם מפגין דבקות דתית, שכן הם הַנִּשְׁבָּעִים בְּשֵׁם ה' וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ. כפל הלשון בפסוק מדגיש את הרגלם להשתמש בשם ה' בשבועותיהם ולהצהיר על אמונתם בו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. יש המפרשים כי ה"הזכרה" מתייחסת לאמירת 'הן' או 'לאו' תוך הזכרת שם ה', הנחשבת כשבועה לכל דבר [חומת אנך].
אולם, הנביא חותם את הפסוק בהאשמה החריפה כי כל הצהרותיהם נעשות לֹא בֶאֱמֶת וְלֹא בִצְדָקָה. הפרשנים מסכימים כי זהותם הדתית של העם היא שטחית ושקרית; הם מזכירים את ה' בפיהם, אך ליבם ומעשיהם רחוקים ממנו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הם חסרים את הצדקה שבמעשים שבין אדם למקום [מלבי"ם] ונגועים בחטאים מוסריים כבדים [שד"ל]. יש המחלקים את סוגי השקר, ומסבירים כי המילים "לא באמת" מתייחסות לשבועת שקר על אירועי העבר, בעוד "לא בצדקה" מתייחסות לשבועה על העתיד שאין בכוונתם לקיים [חומת אנך]. התנהלות זו של שימוש בשם ה' תוך מרידה במצוותיו, משולה לאדם הנשבע בחיי המלך בעודו מורד בו [רד"ק], והיא ההוכחה לכך שלא היו ראויים להיגאל בזכות עצמם [רש"י, מצודת דוד].