ההבטחה האלוהית לעם ישראל טומנת בחובה חזון של שגשוג עצום והמשכיות נצחית, גם אל מול כישלונות העם. אילו היו שומעים בקול ה׳, ברכת הפריון הייתה מתממשת במלואה, אך גם במצב של חטא, מובטח כי קיומה של האומה לא ייפסק לעולם.
הפסוק משתמש בכפל לשון כדי להדגיש את הריבוי העצום של העם. המילים זַרְעֶךָ וכן וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ (יוצאי בטנך) מתייחסות למספרם הרב של בני ישראל, כאשר יש המבחינים כי הזרע מכוון לדור הבוגרים, בעוד הצאצאים מתייחסים לדור הילדים הצעירים [מלבי"ם].
לגבי פירוש המילה כִּמְעֹתָיו, הפרשנים נחלקים לשתי גישות ציוריות הממחישות את הריבוי. הגישה הראשונה קושרת מילה זו למילה "מעיים" (בטן). לפי תפיסה זו, הדימוי מתייחס אל "מעי הים" – כלומר, הים נמשל לבטן המלאה ומולידה דגים לרוב [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד]. יש המעמיקים דימוי זה ומתארים את מיליוני ביצי הדגים המוטלות ומוטמנות בתוך חול הים [מלבי"ם]. מנגד, הגישה השנייה קושרת את המילה ישירות אל החול המוזכר בתחילת הפסוק, ומפרשת אותה כגרגירים או כאבני החול הקטנות והרבות מספור [רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ].
בחלקו השני של הפסוק, ההבטחה לֹא יִכָּרֵת וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ מוסבת על שם זרעו של העם [אבן עזרא, שד"ל]. אף על פי שהעם לא הקשיב למצוות ה׳, הוא מבטיח שקיומם לא יכלה מכל וכל [רד"ק, מצודת דוד]. קיימת הבחנה דקה בין המושגים: ההבטחה שלא יכרת משמעותה שעצם קיומו הפיזי של העם לא יאבד, וההבטחה שלא ישמד משמעותה שגם צביונו, דתו ומהותו לא יכחדו [מלבי"ם]. העונש על החטאים לא יהיה כליון, אלא גלות והרחקה מִלְּפָנָי – כלומר, סילוק מהנוכחות הקרובה של ה׳ בבית המקדש – אך בסופה של גלות זו עתידה לבוא הגאולה [רד"ק].