קיומו וישועתו של עם ישראל אינם נובעים מצדקתם, אלא מן הקשר ההדוק שלהם אל ה' ומדאגתו לכבוד שמו בעולם. הפרשנים מסכימים כי ה' נמנע מלהשמיד את העם כדי למנוע חילול שם שמים.
המילים לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה מדגישות כי ה' פועל למען שמו ותהילתו בלבד. כפילות המילה למעני באה ללמד כי הישועה תלויה אך ורק בסיבה זו, ללא כל צירוף של זכות או צדקה מצד העם [מצודת דוד]. המלבי"ם מוסיף נדבך ומסביר כי כאשר ה' נקשר באומה שפלה שאין לו בה צורך ממשי, הוא מגן עליה רק משום ששמו נקרא עליה; עזיבתה תיתפס כביזיון כלפיו, ולכן הוא פועל למען עצמו.
השאלה הרטורית כִּי אֵיךְ יֵחָל מתייחסת לחשש מפני חילול שמו של ה' אם יכרית את ישראל [רש"י, רד"ק]. המילה יֵחָל נגזרת משורש חילול [מצודת ציון]. שד"ל מעיר כי מבחינה עניינית, פועל זה מתייחס למילה "כבודי" המופיעה בהמשך, אך הכתוב נמנע מלומר במפורש "איך יחל כבודי" כדי שלא לבטא פגם מפורש בכבוד שמים, ולכן הפריד את ההקשר.
בסיום הפסוק, ההכרזה וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן מבהירה כי ה' לא יאפשר לכבוד הראוי לו לעבור לאלילים זרים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי אם ישראל היו נופלים בידי אויביהם, עובדי האלילים היו מתפארים וטוענים כי ידם של אלוהיהם רמה, וכי לה' לא היה כוח להושיע את עמו מידם. מניעת מציאות כזו היא עילת הישועה.