ההבטחה האלוהית להגנה ולכלכלה מלווה את העם במסעו במדבר, תוך הישענות על זיכרון הניסים מתקופת יציאת מצרים כערובה לגאולה העתידית.
במהלך המסע, ה׳ מוליך את העם במקומות יבשים ושוממים, המכונים בָּחֳרָבוֹת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ומרווה את צימאונם בדרך פלא. המילים הִזִּיל וכן וַיָּזֻבוּ מתארות נטיפה וזרימה של מים [מצודת ציון, אבן עזרא], הבאים דווקא מִצּוּר – ממקום שעל פי הטבע כלל אינו מכיל מים [אבן עזרא]. תיאור זה, וַיִּבְקַע צוּר, מהווה כפל עניין שנועד לחזק את ההבטחה הפיוטית [מצודת דוד]. טמונה כאן גם הקבלה ניגודית מרהיבה לאופן שבו פעל ה׳ בעבר: בעוד שאת ים סוף ואת מי הירדן הוא בקע כדי שהמים יעמדו כחומה ולא יזרמו, הרי שכאן הוא בוקע את הסלע המוצק דווקא כדי לגרום למים לזרום ממנו [מלבי"ם].
בקרב הפרשנים נידונת השאלה לאיזו תקופה היסטורית מכוונים הדברים. הגישה המרכזית היא שזיכרון יציאת מצרים, שבה ה׳ סיפק מים לעם במדבר, משמש כאן כהבטחה שתוביל את העם ותרווה את צימאונו גם ביציאתו העתידית מגלות בבל [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
עם זאת, מתעוררת קושיה היסטורית: אם נבואה זו מתארת את שיבת ציון מבבל כפשוטה, מדוע בספר עזרא, המתעד את העלייה ההיסטורית מבבל, לא מוזכרים כלל ניסים של בקיעת סלעים במדבר? [רד"ק]. כדי ליישב זאת, יש המבארים כי הפסוק כולו נאמר על דרך המשל. תיאור המים הפורצים מן הסלע אינו אירוע מילולי שעתיד להתרחש שוב, אלא ציור פיוטי שנועד להבטיח כי שום מכשול או מקרה רע לא יעכב את חזרת העם לארצו [שד"ל].