פסוק זה מציג הצהרה על שקיפותה של הנבואה ועל השליחות האלוהית, אך הפרשנים נחלקו בשאלה המהותית מי הוא הדובר בו.
גישה אחת גורסת כי בפסוק ישנו "עירוב דברים", כלומר חילופי דוברים. תחילת הפסוק מורכבת מדברי ה' המעיד כי מעולם לא דיבר בסתר, בין אם הכוונה למתן תורה בהר סיני ובין אם להשגחתו על ההיסטוריה, ואילו סופו של הפסוק, מהמילים וְעַתָּה אֲדֹנָי ה' שְׁלָחַנִי, הם דברי הנביא המעיד על שליחותו [רש"י, שד"ל].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנביא ישעיהו הוא הדובר לאורך הפסוק כולו [רש"י בפירושו השני, אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
הנביא פותח בקריאה קִרְבוּ אֵלַי שִׁמְעוּ זֹאת, בקשה מהעם להתקרב אליו ולא לשמוע את הדברים ממרחק [מלבי"ם]. בהמשך הוא מצהיר לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי – נבואותיי מעולם לא נאמרו בהחבא אלא בגלוי. יש המפרשים כי הכוונה לנבואותיו הראשונות שכבר התגשמו, כדוגמת מפלת סנחריב [רד"ק, מצודת דוד], ויש המוסיפים כי גם נבואות שלא נאמרו בעל פה, נכתבו בספר ופורסמו לעם [שד"ל].
על המילים מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי, המסבירות מתי נחשף הנביא לגזרה האלוהית, מציעים הפרשנים מספר הבנות:
- הנביא מעיד כי משעת גזירת הדין בפמליה של מעלה הוא היה נוכח שם, שכן ה' מעמיד ומייעד את הנביא לשליחותו עוד טרם נוצר [רש"י].
- הנביא היה נוכח במעמד שבו נמסרה הגזרה למלאכים הממונים על אומות העולם [אבן עזרא].
- הנביא היה מזומן ומוכן לקבל את השליחות מרגע שהגזרה יצאה לפועל [רד"ק בשם אביו].
- הנביא לא פחד לדבר ולפרסם את הדברים בגלוי אפילו בהיותו בגלות בבל [מלבי"ם].
בסוף הפסוק, הנביא עובר אל ההווה: וְעַתָּה אֲדֹנָי ה' שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ. לאחר שניבא בעבר, כעת הוא נשלח להשמיע נבואות חדשות על מפלת בבל והגאולה [רש"י, מצודת דוד].
הפרשנים נחלקו בביאור המילה וְרוּחוֹ:
חלקם מפרשים שהכוונה למלאך ה' שנשלח יחד עם הנביא או שהביא אליו את הנבואה [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון], ויש המדייקים שזהו המלאך הממונה על מלכות פרס [אבן עזרא]. אחרים מסבירים שזוהי רוח הנבואה השורה בקרבו של הנביא [מלבי"ם, רד"ק בשם אביו]. דעה נוספת גורסת שיש לקרוא את המילה כאילו כתוב "ברוחו", כלומר ה' שלח אותי באמצעות רוחו [רד"ק ואבן עזרא בשם רב סעדיה גאון].