דברי תוכחה אלו מופנים כלפי חוסר אמונתו של העם, ומציגים את ההיסטוריה ואת התגשמות הנבואה כהוכחה לשליטתו המוחלטת של ה׳ בעולם. ה׳ מזכיר לעם כיצד התרחשויות העבר הקדומות, הָרִאשֹׁנוֹת, הוכרזו והתקיימו במדויק.
הפרשנים נחלקו בזיהוי אותן התרחשויות היסטוריות. הגישה המרכזית ממקדת את הפסוק במפלת סנחריב ומחנה אשור [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל]. השימוש בלשון רבים לאורך הפסוק, כדוגמת הָרִאשֹׁנוֹת, יָצְאוּ, וְאַשְׁמִיעֵם ו-וַתָּבֹאנָה, נובע מכך שהנביא ניבא על מפלת סנחריב פעמים רבות [רד"ק]. דעה מורחבת יותר כוללת במושג זה גם את גאולת מצרים יחד עם תשועת חזקיהו מיד סנחריב [רש"י].
באשר לאופן שבו נמסרו והתקיימו אותן נבואות, עולות מן המקורות שתי גישות מרכזיות. רוב הפרשנים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא ושטיינזלץ] מסבירים כי ה׳ השמיע את גזרותיו מראש, טרם התרחשותן. המילים מֵאָז הִגַּדְתִּי וּמִפִּי יָצְאוּ וְאַשְׁמִיעֵם מתארות את הודעת הדברים מבעוד מועד על ידי הנביאים. לאחר מכן, פִּתְאֹם עָשִׂיתִי וַתָּבֹאנָה מורה על כך שהגזרה הוצאה לפועל באופן פתאומי ומהיר, כפי שאכן קרה כאשר פגרי מחנה אשור נפלו מתים בלילה אחד. התגשמותן של נבואות אלו בעבר, כפי שמדגיש הפועל וַתָּבֹאנָה בלשון עבר, נועדה להוכיח לקטני האמונה כי עליהם להאמין בה׳ ולשמור את מצוותיו.
מנגד, מוצגת תפיסה שונה באשר לזמני הנבואה וההתרחשות [מלבי"ם]. לפי גישה זו, בניסים הקדומים שעשה ה׳, הוא לא הודיע על כך לנביא או לעם מראש. הפעולות של הגדת הסוד לנביא, השמעת הדבר לעם והתרחשות הנס בפועל קרו כולן בו זמנית. ברגע שהדברים יָצְאוּ מפי ה׳, הוא מיד השמיע אותם ומיד פִּתְאֹם עשה אותם, ללא כל פער זמנים בין ההכרזה לבין הביצוע.