פסוק זה מציג תוכחה אלוהית נוקבת כלפי עקשנותו העמוקה של העם ונטייתו למרוד. ה' מצהיר כי סירובם של ישראל להקשיב ולהפנים את מסריו אינו תופעה חדשה, אלא דפוס עקבי של מרידה המאפיין אותם מראשית קיומם.
הפסוק פותח בשלושה ביטויים של אטימות: גַּם לֹא שָׁמַעְתָּ, גַּם לֹא יָדַעְתָּ ו-גַּם מֵאָז לֹא פִתְּחָה אָזְנֶךָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביטויים אלו מתארים את סירובו ההיסטורי של העם להקשיב לדברי הנביאים, ללמוד את התורה ולקיים את המצוות. מנגד, יש המפרשים זאת בהקשר של נבואות ונסים: ה' השמיע לעם דברים פלאיים וחדשים מראש כדי שלא יוכלו להכחישם, אך הם עדיין סירבו לקבל את האמת [מלבי"ם, שד"ל]. גישה היסטורית ייחודית רואה בשלושת הביטויים הללו רמז לשלוש הגלויות של עם ישראל: לֹא שָׁמַעְתָּ מכוון לגלות העתידית והאחרונה, לֹא יָדַעְתָּ רומז לגלות בבל, והמילה מֵאָז מתייחסת לגלות מצרים, כאשר בכולן חזר העם על חטאיו [אברבנאל]. מבחינה לשונית, המילה פִתְּחָה מתפרשת כפועל עומד, כלומר האוזן לא פתחה את עצמה כדי לקבל את הדברים ולהכניסם פנימה [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל].
השורש לאטימות זו אינו נובע מחוסר ידע או מבורות, אלא מזדון מכוון, כפי שנאמר: כִּי יָדַעְתִּי בָּגוֹד תִּבְגּוֹד. ה' ידע מראש, עוד כשיצא להציל את העם ממצרים, שסופם לבגוד בו, ואף על פי כן בחר לגאול אותם ולשמור על שבועת האבות [רש"י]. הפרשנים מדייקים במשמעות המילים ומסבירים כי בָּגוֹד מתאר מעילה באמון בתוך מערכת יחסים קרובה, כמו בין חברים או בני זוג, ואילו המילה וּפֹשֵׁעַ מבטאת מרידה מוחלטת של עבד באדונו [מלבי"ם ביאור המילות].
הפסוק נחתם בקביעה הקשה: וּפֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן קֹרָא לָךְ. הפרשנים נחלקו כיצד להבין את המושג "בטן" בהקשר זה. גישה אחת מפרשת זאת במישור הלאומי-היסטורי: ה"בטן" היא משל לראשית ימיו של העם. כלומר, עם ישראל פשע כבר מהרגע שבו נבחר לעם ביציאת מצרים ובהמשך נדודיו במדבר [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. לעומת זאת, גישה שנייה תופסת זאת במישור האישי והטבעי: מדובר בתכונה מולדת. העם מוטבע ונוטה לחטוא ממש מרגע הלידה והיציאה לאוויר העולם [רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], דבר הקשור לשליטתו של יצר הרע באדם החל מרגע יציאתו מרחם אמו [חומת אנך].