נביא ה' קורא לאסיפה פומבית שבה מוצג אתגר ברור לגבי היכולת לחזות מראש את המהלכים ההיסטוריים שיובילו למפלתה של האימפריה הבבלית. הקריאה הִקָּבְצוּ כֻלְּכֶם וּשְׁמָעוּ מופנית אל עם ישראל [ביאור שטיינזלץ]. הם מתבקשים לבחון מִי בָהֶם הִגִּיד אֶת אֵלֶּה, כלומר, מי מבין עובדי האלילים והפסלים [מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ], או מבין חכמי הארץ והוברי השמים [מלבי"ם, אברבנאל], היה יכול להגיד מראש את העתידות הללו [אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי מאחר שה' הוא שמכוון את ההיסטוריה ומשפיל ומרומם ממלכות, שום כוח אלילי אינו יכול לחזות את העתיד מלבדו [רד"ק, שד"ל].
במוקד הפסוק עומדת ההכרזה יְהֹוָה אֲהֵבוֹ יַעֲשֶׂה חֶפְצוֹ בְּבָבֶל, וסביבה קיימות שתי גישות מרכזיות באשר לזהות הדמות האהובה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מכוון אל כורש מלך פרס. ה' אוהב אותו משום שהוא נבחר להוציא לפועל את חפצו של ה' ולהחריב את בבל. כוחו של כורש אינו נובע מאלילים אלא מה' בלבד [שד"ל], והוא זוכה לאהבה זו משום שבניגוד למלכים כסנחריב ונבוכדנצר שהתפארו בכוחם העצמי, כורש ייחס את הצלחתו לאלוהי השמים [רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת מזהה את "אהבו" עם עם ישראל [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, ורד"ק בשם יונתן]. לפי פירוש זה, הפסוק שואל על מי מלבד ישראל ניתן לומר שה' אוהב אותו ויגאל אותו מבבל. חפצו של ה' בבבל הוא אפוא לנקום את נקמתם של ישראל על הסבל שחוו בגלות [אברבנאל].
סיומו של הפסוק, וּזְרֹעוֹ כַּשְׂדִּים, דורש ביאור לשוני וענייני. מבחינה תחבירית, מוסכם כי המילה כַּשְׂדִּים חסרה את אות היחס בי"ת, ומשמעותה היא "בכשדים" [מצודת ציון, רד"ק]. לפי הגישה המזהה את האהוב ככורש, הכוונה היא שזרועו החזקה של כורש תכה בארץ כשדים [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא], או שכורש עצמו משמש כזרועו של ה' המכה בהם [שד"ל]. זווית ייחודית מציע המלבי"ם, המפרש שזרועו וכוחו של כורש יהיו הכשדים עצמם, שכן שרים מורדים מתוכם הם שיעזרו לו להפיל את בבל. מנגד, לפי הגישה שהאהוב הוא עם ישראל, מציע אברבנאל לקרוא את המילים כפשוטן ללא תוספת אות בי"ת: זרועו של ה' הייתה הכשדים. כלומר, ה' השתמש בעבר בנבוכדנצר ובכשדים כזרוע וככלי זעם כדי להעניש את ירושלים, וכעת הוא עושה את חפצו בבבל כדי לנקום בהם על כך.