כאשר העם מסרב להקשיב לדברי התוכחה, פונה אליו הנביא בקריאת התעוררות המבוססת על גדולתו המוחלטת של ה', נצחיותו ושליטתו הבלעדית בהיסטוריה ובטבע [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. הפניה הכפולה אל העם בשמות יַעֲקֹב ו-יִשְׂרָאֵל מבטאת שני רבדים שונים. רוב הפרשנים מסבירים כי השם יַעֲקֹב מייצג את המדרגה הרוחנית הנמוכה יותר, שכן זהו השם שניתן לו על ידי אדם, אביו יצחק. לעומת זאת, השם יִשְׂרָאֵל מסמל מדרגה עליונה, שכן הוא ניתן לאב האומה ישירות מאת ה'.
המילה מְקֹרָאִי זוכה למספר פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מתייחסת לעצם קריאת השם – ה' הוא שקרא ליעקב "ישראל", והעם כולו נקרא על שמו. גישה נוספת מפרשת את המילה במשמעות של בחירה וייעוד, כפי שמתרגם יונתן בן עוזיאל את המילה ל"מזומני", כלומר העם המזומן והנבחר של ה' [רש"י, שד"ל]. בנוסף, יש המבארים כי משמעות המילה היא שהעם נקרא על שמו של ה' ומוגדר כבניו [אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. מעניין לציין כי במקורות מדרשיים שונים צוטט הפסוק בתוספת המילה "עבדי" ("יעקב עבדי"), אך נוסח זה אינו מופיע בספרים שלנו, ומקובל להסביר כי מדובר בטעות שגורה הנובעת מבלבול עם פסוק דומה בתחילת פרק מ"ד בישעיהו [מנחת שי].
ההכרזה אֲנִי הוּא אֲנִי רִאשׁוֹן אַף אֲנִי אַחֲרוֹן מציגה את בלעדיותו ונצחיותו של ה' על פני ציר הזמן. אֲנִי רִאשׁוֹן מתייחס לזמן העבר, עוד בטרם נברא העולם; אֲנִי הוּא מציין את זמן ההווה; והמילים אַף אֲנִי אַחֲרוֹן מכוונות לעתיד, ומעידות כי ה' ימשיך להתקיים גם לאחר שהעולם יגיע לקצו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. נצחיות זו נושאת עמה מסר היסטורי ואמוני: ה' שעשה את הנסים בגאולה הראשונה הוא שיעשה את נסי הגאולה מבבל, ואין מדובר בתוצאה של חוקי טבע או מערכות כוכבים [מלבי"ם]. היותו של ה' שולט מראשית ועד אחרית מהווה בסיס מוצק עבור העם להאמין באמת ובתמים בהבטחותיו [אבן עזרא].