הנביא מציג אבחנה נוקבת של המצב הרוחני של העם, ומשתמש בדימויים גופניים עזים כדי לתאר התנגדות נפשית עמוקה לקבלת האמת האלוהית.
המילה מִדַּעְתִּי משמעותה מתוך ידיעתי, או מפני שידעתי [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. ה׳ פונה לאלו מזרע יעקב שאינם מאמינים, ומציין שהוא כבר מכיר היטב את לבם הקשה [אבן עזרא, מצודת דוד]. רוב הפרשנים מסבירים כי ידיעה מוקדמת זו היא הסיבה לכך שה׳ נאלץ להודיע על הנסים מראש. אילו הנס היה מתרחש בפתאומיות וללא אזהרה, העם היה מייחס אותו לאלילים במקום לה׳ [רש"י], או פשוט לא היה שם לב שמדובר בהתערבות אלוהית [מלבי"ם]. עם זאת, למרות שה׳ יודע שהם מתעלמים מישועות עבר, הוא עדיין ממשיך להוכיח אותם [רד"ק].
הביטוי כִּי קָשֶׁה אָתָּה מתאר קושי פנימי ועקשנות. קשה מאוד לשכנע, להכניע או לרכך את העם בדברי מוסר [ביאור שטיינזלץ], והם מגלים אטימות מובנית לאמונה [מלבי"ם].
כדי להמחיש זאת, הפסוק משתמש בדימוי וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ. העֹרֶף הוא אחורי הצוואר [מצודת ציון], והגידים הם הרצועות והאיברים האחראים על התנועה [שד"ל]. הפסוק מדמה את צווארם כאילו הוא עשוי ממוט ברזל נטול פרקים [מצודת ציון, מצודת דוד, רד"ק]. משמעות הדימוי היא שהעם הפנה את עורפו לה׳, והם מסרבים לסור מדרכם הרעה [אבן עזרא]. הנוקשות כה גדולה, עד שכביכול אינם מסוגלים לסובב את ראשם חזרה כדי להביט בה׳ [מצודת דוד, רד"ק] או כדי לראות את הנסים המתרחשים סביבם [מלבי"ם].
לבסוף, הביטוי וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה משלים את התמונה. נְחוּשָׁה היא נחושת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המצח והפנים הם המקום שבו ניכרת מידת הבושה או העזות של האדם. אדם בעל "מצח נחושת" הוא אדם חצוף המרים את פניו מול מוכיחיו ללא כל תחושת בושה או כלימה [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל, אבן עזרא]. עזות מצח זו מאפשרת לעם להביט באותות ובמופתים, ובכל זאת להכחיש בחוצפה את מה שהם רואים במו עיניהם [מלבי"ם].