למרות חטאיו הקשים של העם, ה' בוחר לעכב את זעמו ולהימנע מהשמדה מוחלטת. איפוק אלוהי זה אינו נובע מזכויותיהם של ישראל, אלא מרצונו של ה' להגן על כבודו, שמו ותהילתו בעולם.
ההכרזה לְמַעַן שְׁמִי נובעת מכך ששמו של ה' נקרא על עם ישראל, והשמדתם עלולה לגרום לחילול שמו בקרב האומות [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. המילה "למען" משרתת גם את המשך הפסוק, כלומר "למען תהילתי" [אבן עזרא, מצודת דוד]. בעוד ששמו של ה' מבטא את פרסומו כבורא העולם הכל-יכול, תהילתו מתבטאת בהנהגתו הרחומה והחנונה, ובעצם קיומו של עם מיוחד הדבק בו ושב אליו לאחר פשעיו [מלבי"ם, רד"ק].
הביטוי אַאֲרִיךְ אַפִּי מתאר את דחיית העונש. מבחינת שורת הדין, העם היה ראוי לעונש מיידי ולכליה בכל דור ודור, במיוחד לאור העובדה שחטאו מראשיתם ולא הושפעו מן הנסים שנעשו להם [מלבי"ם, רד"ק]. ואולם, ה' מאריך את אפו, כדימוי לאדם הנרגע מכעסו ונשימותיו מתארכות, ובכך מתעכב העונש [ביאור שטיינזלץ].
המילה הייחודית אֶחֱטָם־לָךְ עומדת במוקד הפירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מן המילה "חוטם", בהמשך ישיר לדימוי האף והכעס. במליצה המקראית, כעס עז מתואר כעשן וחום היוצאים מנחיריים. על כן, ה' מצהיר כי יסתום את חוטמו כדי למנוע מעשן חרונו לצאת ולפגוע בעם [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, יש הסבורים כי המילה קרובה במשמעותה ל"מחסום", כלומר ה' מרסן וחוסם את עצמו מלהעניש בחומרה [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. גם כאשר ה' נאלץ להעניש, הוא כביכול מעכב חלק מן הכעס בחוטמו, כדי שהפגיעה תהיה חלקית בלבד [מלבי"ם].
מטרת כל האיפוק הזה היא לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ, כדי שלא להשמיד את העם כליל כפי שהיה ראוי שייעשה. מבחינה היסטורית, הדבר בא לידי ביטוי בימי בית ראשון, אז בחר ה' להגלות את העם לבבל במקום להכחידם לחלוטין [שד"ל, מצודת דוד].