נבואת החורבן על בבל מנפצת את אשליית הביטחון שלה, ומבשרת על שתי מכות אנושות שינחתו עליה באופן פתאומי ובו-זמני. מכות אלו מתוארות כשְׁכוֹל – אובדן וגלות של תושבי הארץ, ואַלְמֹן – אובדן המלך והשלטון הפוליטי [רש"י, אבן עזרא, שטיינזלץ]. בנוסף למשמעות הלאומית, יש שפירשו זאת גם כפשוטו, לפיו נשות בבל תהפוכנה לאלמנות ושכולות בפועל [רד"ק].
האסון הכפול יתרחש רֶגַע בְּיוֹם אֶחָד. מבחינה היסטורית, הדבר התגשם בלילה שבו נרצח בלשאצר מלך בבל (ה"אלמנות" של המדינה), ומיד באותו הלילה פרצו צבאות פרס ומדי לעיר והרגו בתושביה (ה"שכול"). המילה בְּיוֹם בהקשר זה אינה מציינת בהכרח אור יום, אלא משמעותה "בעת ההיא" [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד]. מבחינה דקדוקית, האות וי"ו במילה וְתָבֹאנָה מנוקדת בשווא כווי"ו החיבור, ולא כווי"ו ההיפוך [מנחת שי, רד"ק].
המילה כְּתֻמָּם מבטאת את עוצמת הפגיעה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בלשון שלמות – הפורענויות יבואו על בבל בצורה שלמה ומוחלטת, ללא כל חיסרון. עם זאת, יש המפרשים מילה זו מלשון סיום, כלומר האסון יכה בבבל דווקא בעת שבה מלחמות העולם יסתיימו ושאר העמים ישבו בהשקט, מה שיוכיח כי זוהי מכה מכוונת וייחודית כלפיה, ולא חלק מגל חורבן עולמי [מלבי"ם].
בסוף הפסוק הנביא מתייחס לכישופים הרבים של בבל, כאשר המילה חֲבָרַיִךְ משמעותה קסמים וכישופים [רש"י, מצודת ציון]. הפרשנים נחלקו כיצד להבין את הקשר בין הכישוף לחורבן. גישה אחת גורסת כי הפסוק מציין את סיבת העונש: האסון המוחלט יבוא על בבל בגלל רוב כשפיה [אבן עזרא, שטיינזלץ]. לעומת זאת, רוב הפרשנים מבינים זאת כמילת ניגוד: הפורענות תבוא למרות הכישופים. כלומר, חורבנה של בבל יתרחש על אף הכמות העצומה (בְּרֹב) של כישופיה, ולמרות האיכות והכוח (בְּעָצְמַת) של חכמיה והאצטגנינים שלה, שלא יועילו לה כלל ביום פקודה [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, מלבי"ם].