מפלתה של בבל מוצדקת לאור ניצול הכוח האכזרי שהפגינה כלפי עם ישראל. אף על פי שהגלות והשעבוד היו עונש מאת ה', האימפריה המבצעת נושאת באחריות על כך שניצלה את המנדט האלוהי כדי לנהוג ברשעות יתרה, תוך התעלמות ממוסר אנושי בסיסי.
בפנותו אל בבל מבהיר ה' את מערכת היחסים: קָצַפְתִּי עַל עַמִּי, וכתוצאה מכעס זה מסרתי אותם תחת כיבושך [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה נַחֲלָתִי מתארת את ישראל כעם החביב והאהוב, שה' משגיח עליו בקפידה כשם שאדם שומר על נחלתו הפרטית [שד"ל]. כדי לאפשר את השעבוד, ה' אומר חִלַּלְתִּי אותם, כלומר השפלתי אותם והורדתי אותם מכבודם [מצודת ציון, שד"ל]. גישה נוספת מסבירה פועל זה מלשון חולין: עם ישראל הוא קודש לה', אך בעקבות החטא והכעס האלוהי, ה' הסיר מהם את קדושתם והפך אותם לחול, כדי שיוכלו להימסר לידי זרים [שד"ל, מלבי"ם].
על אף שה' הוא שמסר את ישראל בידי בבל, ציפייתו הייתה שיתייחסו אליהם בחמלה. המצב מדומה לבן אצילים שמרד באביו, והאב מעביר אותו זמנית תחת ידו של אדם פחות ערך כדי להענישו. אותו אדם היה אמור להבין שההשפלה עצמה היא עונש מספיק, ושהכוח שניתן לו הוא זמני בלבד [מלבי"ם]. אולם בבל בחרה להרשיע, לֹא שַׂמְתְּ לָהֶם רַחֲמִים [ביאור שטיינזלץ]. הם לא הפגינו כלפי ישראל את הרחמים המיוחדים הראויים לעם ה', ואף לא רחמים אנושיים בסיסיים [מלבי"ם].
שיאה של האכזריות הבבלית בא לידי ביטוי בסוף הפסוק: עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד. רוב הפרשנים מסכימים כי דרכו הטבעית של העולם היא לכבד אנשים מבוגרים, לרחם עליהם ולהקל מעליהם את הטורח. אולם הבבלים נהגו בניגוד לטבע האנושי, והטילו עבודה קשה ועול כבד דווקא על הזקנים, אף על פי שאלו היו מחוסרי כוח ולא יכלו לשאת זאת [רש"י, אבן עזרא, רד"ק]. פגיעה זו בחלשים ביותר מעידה על רשעות ואכזריות יוצאת דופן [שד"ל, מלבי"ם].