ישעיהו, פרק מ״ז, פסוק י״ד

שמתם לב פעם להבדל שבין שריפה של ענף עץ עבה לבין שריפה של קש יבש? עץ בוער לאט ומשאיר אחריו גחלים חמות שאפשר להשתמש בהן, אבל קש נדלק בשנייה ונשרף לגמרי עד שלא נשאר ממנו זכר. אנשי בבל סמכו מאוד על נביאי השקר ועל אלו שחזו את העתיד בכוכבים, וחשבו שהם יעזרו להם. אבל מתברר שהאנשים האלה חלשים ממש כְקַשׁ (כמו תבן דק וקל). כשהאויב והצרה מתקרבים, הם מדומים לאֵשׁ או ללֶהָבָה. קש הוא כל כך חלש, שהוא נדלק ונעלם אפילו כשהאש עוד רחוקה ממנו. החכמים האלה, שהיו אמורים לעזור לעם, לֹא־יַצִּילוּ אֶת־נַפְשָׁם, כלומר, הם אפילו לא הצליחו לדעת מראש על הסכנה שמתקרבת אליהם ולא יצליחו להציל את עצמם. ואם הם לא מצילים את עצמם, בטוח שהם לא יוכלו להציל אחרים. בניגוד לעץ שמשאיר אחריו משהו מועיל, כאן אֵין־גַּחֶלֶת, לא יישאר מהם שום דבר. אי אפשר לַחְמָם (להתחמם מן האש שלהם, או לאפות ולבשל עליה), ואין שום אוּר (שלהבת של אור) שאפשר לָשֶׁבֶת נֶגְדּוֹ וליהנות ממנו. הם פשוט יעלמו במהירות ולא תישאר מהם שום תועלת.