האבסורד שבעבודת האלילים מתגלה במלוא עליבותו כאשר בני האדם משקיעים את מיטב הונם ורכושם כדי לייצר במו ידיהם חפץ דומם, שמיד לאחר מכן יהפוך לאל שהם עובדים לו. עובדי האלילים מוכנים לפזר את עושרם ללא גבולות למען אמונתם העיוורת.
פעולת נתינת הכסף מתוארת במילים הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס. הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להבנת המילה הַזָּלִים. הגישה הראשונה מסבירה זאת מלשון שפיכה ונזילה; עובדי האלילים מריקים ושופכים את מטבעות הזהב מתוך שקיהם ואמתחותיהם בשפע, כמים הניגרים [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא וביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה קושרת את המילה לשורש ז.ו.ל או א.ז.ל. כלומר, מרוב להיטותם לעבודה הזרה, הם מוציאים זהב יקר מכיסם בכמויות עצומות ומתייחסים אליו כאל דבר זול וחסר ערך [רד"ק, שד"ל ואבן עזרא].
לאחר הוצאת הזהב, נאמר וְכֶסֶף בַּקָּנֶה יִשְׁקֹלוּ. הקנה הוא מוט או זרוע של מאזניים שבאמצעותו שוקלים את המתכת [רש"י, מצודת ציון, רד"ק וביאור שטיינזלץ]. יש המדייקים כי מדובר במכשיר שקילה שאינו מדויק לחלוטין המורכב מקנה חלול עם משקולת ברזל נעה, והשימוש בו מדגיש כי מתוך אמונתם הם כלל לא טורחים לדקדק במשקל הכסף, שכן הוא נבזה בעיניהם לעומת הפסל [שד"ל]. חלוקה מעניינת מציע המלבי"ם, המסביר כי מטבעות הזהב שהוצאו מהכיס נועדו כדי לשלם את שכר עבודתו של האומן, ואילו חתיכות הכסף שנשקלות במאזניים הן חומר הגלם שממנו ייוצר הפסל עצמו.
לאחר שהם מספקים את החומר ומשלמים לאומן, יִשְׂכְּרוּ צוֹרֵף וְיַעֲשֵׂהוּ אֵל. כאן טמונה האירוניה הגדולה: האדם שוכר את הפועל, מספק את המתכת למלאכה, ולאחר מכן מתייחס ליצירה כאל אלוהות [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בתיאור הפולחן: יִסְגְּדוּ אַף יִשְׁתַּחֲווּ. הפרשנים מסכימים כי ישנו הבדל מהותי בין שתי הפעולות, וכי הפסוק מתאר תהליך של הקצנה. הסגידה היא פעולת התכופפות קטנה ופחותה יותר, שלעיתים אינה נעשית לשם אלוהות אלא רק לשם סגולה וכטקס שנועד להוריד שפע. לעומת זאת, ההשתחוויה היא כריעה מלאה המבטאת קבלה מוחלטת של הפסל כאל של ממש. המילה "אף" מדגישה את ההסלמה הזו, לא רק שהם סוגדים לפסל שייצרו, אלא הם אף מרחיקים לכת ומשתחווים לו באמונה שלמה שהוא אלוהים [מצודת ציון, רד"ק ומלבי"ם].