הפסוק מציג תמונה לעגנית ועוקצנית של נפילת אלילי בבל, וממחיש את הפער שבין הכוח שייחסו להם עובדיהם לבין חוסר האונים המוחלט שלהם בזמן הגלות.
הפרשנים נחלקו בשאלה מי הם אלו שקָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו. גישה אחת מפרשת כי מדובר בפסלים עצמם, אשר כופפו את קומתם וכרעו תחת המציאות הקשה [מצודת דוד, אבן עזרא]. מנגד, יש הסבורים כי הכוונה היא לבהמות המשא או לבני האדם שנשאו את הפסלים, אשר קרסו בשל משקלם הכבד של האלילים [שד"ל, אבן עזרא]. זווית רוחנית יותר מציעה כי הקריסה מתארת את נפילתם של שרי האומות של מעלה; בטרם קרסו האלילים הפיזיים בארץ, קרסו שריהם הרוחניים בשמיים [חומת אנך].
הפועל מַלֵּט מוסכם על רוב הפרשנים כביטוי של הצלה וישועה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לאור זאת, המילים לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא מתפרשות בכמה אופנים. לפי הגישה שהבהמות הן אלו שקרסו, הפסוק מדגיש את הלעג בכך שבהמות המשא לא הצליחו לרוץ ולהציל את עובדי האלילים מיד האויב, משום שמשא האלילים הכבד עיכב אותם בדרך והפך לבעוכריהם [שד"ל]. לפי הגישה שהאלילים הם אלו שקרסו, הפסוק מדגיש כי הפסלים לא הצליחו להושיע את נושאיהם, ואפילו לא היו מסוגלים להציל את עצמם מלהיות משא כבד על גבי הבהמות [רד"ק, מלבי"ם].
פירוש ייחודי וציורי מציע כי המילה מַלֵּט משמעותה הוצאת דבר בלוע, והפסוק לועג לאלילים שאינם מסוגלים אפילו להוציא את המַשָּׂא (הצואה) שבמעיהם כדרך כל יצור חי [רש"י].
המילה וְנַפְשָׁם מתפרשת לרוב במשמעות של "הם עצמם" או גופם [מצודת ציון, רד"ק], אם כי ייתכן שיש כאן עקיצה כלפי אמונתם של העובדים שייחסו "נפש" לפסלי העץ והאבן [רד"ק]. סופו של הפסוק, וְנַפְשָׁם בַּשְּׁבִי הָלָכָה, מסכם את הטרגדיה המגוחכת של עובדי העבודה הזרה: האלילים עצמם נלקחו בשבי. המסקנה העולה מכך ברורה, אם האלילים אינם מסוגלים למלט את עצמם מן השבי, קל וחומר שאינם יכולים להושיע את העובדים אותם [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. לחלופין, המילה וְנַפְשָׁם מתייחסת לעובדי האלילים הבבליים ולבהמותיהם, שבעטיו של משא האלילים הכבד נפלו כולם יחד בשבי האויב [שד"ל].