הנביא קורא לעם להתעורר מתרדמתם הרוחנית, להתבונן במעשיהם ולהכיר באיוולת שבעבודת האלילים. הקריאה מופנית לאלו שסטו מן הדרך, מתוך דרישה שישובו להשתמש בשכלם ויחזרו למוטב.
תחילת הקריאה, זִכְרוּ זֹאת, מכוונת לדברי הנביא על גנות הפסילים והתוהו שבהם [מלבי"ם, מצודת דוד], או לדברים שהוא עתיד לומר מיד לאחר מכן [רש"י]. ברובד הדרשני, הזיכרון כאן מכוון ללימוד התורה מתוך חשק נמרץ [חומת אנך].
המילה המרכזית והייחודית בפסוק היא וְהִתְאֹשָׁשׁוּ, והפרשנים נחלקו לגבי שורשה ומשמעותה, תוך שהם מציגים שלוש גישות שונות. הגישה הראשונה גוזרת את המילה מהמילה "איש", כלומר דרישה מהחוטאים להתנהג כאנשים בעלי שכל, ולא כבהמות חסרות תבונה [מלבי"ם, רד"ק, שד"ל]. הגישה השנייה קושרת את המילה לשורש א.ש.ש, שמשמעותו יסוד וחוזק, ומפרשת זאת כקריאה להתחזק ולהציב יסודות איתנים של הבנה בלב [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השלישית קושרת את המילה למילה "אש", אך נחלקת בתוכה: יש שפירשו זאת כדרישה להישרף ולהיכלם מן המעשים הרעים [רב האי גאון מובא ברד"ק ובאבן עזרא], יש שראו בכך התעוררות והיקדות של הלב כמו אש בוערת [רב סעדיה גאון מובא באבן עזרא], ויש שלמדו מכך על הצורך להתמלא ברוחניות ובאש של התורה [חומת אנך].
בסיום הפסוק פונה הנביא אל החוטאים בקריאה הָשִׁיבוּ פוֹשְׁעִים עַל לֵב. התואר פוֹשְׁעִים מכוון ספציפית לחוטאים מעם ישראל, שכן הנביאים אינם מכנים גויים עובדי אלילים בתואר זה [שד"ל]. הדרישה להשיב עַל לֵב משמעותה קריאה להתבוננות ולשימת לב. מספיקה אפילו התבוננות מועטה כדי שהחוטאים יבחינו באיוולת דרכם [מלבי"ם]. בנוסף, יש שפירשו חלק זה כהנחיה חברתית ורוחנית, לפיה יש לקרב את החוטאים בחזרה בתשובה ולעבודת ה' מתוך נועם שיח וקירוב לבבות [חומת אנך].