ההבדל התהומי בין עבודת האלילים לאמונת ישראל טמון בשאלת המשא: בעוד שעובדי האלילים נאלצים להעמיס ולשאת את אלוהיהם חסרי החיים על גבי בהמות משא, ה' הוא זה שנושא, משגיח ומציל את עמו.
הנביא פונה אל העם לאחר שגלה ופוצל. יש המפרשים כי בֵּית יַעֲקֹב מכוון להמון העם מעשרת השבטים, ואילו שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל (מלשון שיור) הם הפליטה שנותרה משבטי יהודה ובנימין [מלבי"ם, מצודת דוד]. מנגד, יש הסבורים כי השארית מתייחסת לגולי בבל, שהם הנותרים מגלות עשרת השבטים שגלו קודם לכן [רד"ק].
רוב הפרשנים מסכימים כי המילים הַעֲמֻסִים והַנְּשֻׂאִים באות להנגיד את מצבם של ישראל לעומת הפסילים. במקום שישראל יישאו את אלוהיהם, ה' נושא אותם כפי שאומן או אם נושאים את תינוקם. המילה מִנִּי משמעותה "מן" בתוספת האות יו"ד [מצודת ציון]. הביטוי מִנִּי בֶטֶן מציין כי ה' מטפל בעמו ממש מיום היווצרותם ותחילת היותם לעם [אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ], עוד מימי לידתה של האומה בבית לבן הארמי, אז עמדו עליהם אומות העולם לכלותם וה' נשא אותם על זרועותיו [רש"י]. הבטחה זו מבטאת קשר נצחי, שבו ה' סועד את עמו בכל עת צרה ולא ייטוש אותם לעולם [רד"ק].
בתוך תיאור זה, קיימת הבחנה דקה והתפתחות רעיונית בין חלקי הפסוק. המילה בֶטֶן מתייחסת לתקופת ההיריון עצמה, בעוד רָחַם מציין את שלב הלידה והיציאה לאוויר העולם. בהתאמה, הַעֲמֻסִים מבטא משא המונח ללא פעולה מודעת של הנושא, בדומה להיווצרות העובר בבטן האם, ואילו הַנְּשֻׂאִים (מלשון משא) מתאר נשיאה מתוך בחירה, רצון ומודעות מלאה, כפי שאם נושאת את יונקה על זרועותיה לאחר שיצא מן הרחם [מלבי"ם, מצודת ציון].