מתוך עומק הסבל והייסורים, עולה דמותו של עבד ה׳ הזוכה לשכר רוחני, להשלמה פנימית ולהשפעה כבירה על אומות העולם.
המילה מעמל מבטאת יגיעה וצער [מצודת ציון]. ביחס למילים מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשכר שיקבל העבד על סבלו בגלות; לאחר שהתייסר, הוא יגאל, יזכה לראות טוב, לראות זרע ולהאריך ימים, ותנוח נפשו בשובע ונחת [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, שד"ל]. מנגד, יש המפרשים מילים אלו כתיאור של הסבל עצמו, שבו העבד ראה רעה ושבע מצרות [ביאור שטיינזלץ]. זווית נוספת ומעשית מציגה את יושרו של העבד, אשר נהנה ושבע מפרי עמלו האישי מבלי לגזול או לחמוס מאחרים [רש"י], או שפשוט מצא סיפוק ושביעות רצון בעצם העמל שעבר [מצודת דוד].
לגבי המילים בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים, הפרשנים מזהים את העבד ככנסת ישראל [רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. המילה בְּדַעְתּוֹ מוסברת כחכמתו, צדקתו ויראת ה' שבו, וכן כפעולה הנעשית מתוך מודעות ורצון [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. בפעולת ההצדקה מתגלות שתי גישות עיקריות: האחת מתמקדת בהשפעה על אומות העולם, ולפיה ישראל ילמד את הגויים הרבים, יקרב אותם לעבודת ה' ולדרך התורה, ובכך יצדיק אותם [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה פנימית יותר, ולפיה העבד מצדיק עליו את הדין בגלותו; הוא מכיר בצדקת ה' למרות ייסוריו, ושומר על אמונתו מבלי להשתעבד לאמונותיהם של הגויים הרבים ששלטו בו [שד"ל, מצודת דוד]. בנוסף, יש המפרשים שההצדקה מתבטאת בכך שהעבד שפט משפט אמת וצדק לכל מי שבא לדון לפניו [רש"י].
בסיום הפסוק, וַעֲוֺנֹתָם הוּא יִסְבֹּל, נידונה משמעות נשיאת העוונות. מצד אחד, הסבל נתפס ככפרה אקטיבית; העבד נושא בעוונות הדור והגויים, ובזכות צדקתו, ייסוריו או תפילתו בעדם, יורד שלום וטוב לעולם [מלבי"ם, רד"ק, אבן עזרא]. מצד שני, הסבל מתפרש כנשיאה פיזית ונפשית של הרשעות וההתעללות שהגויים גרמו לו בזמן הגלות [שד"ל, מצודת דוד]. בין אם מדובר בכפרה ובין אם בסבל הגלות, העבד נושא את משאו מתוך רצון וכדרך שבה הולכים כל הצדיקים [רש"י, ביאור שטיינזלץ].