סבלות הגלות והייסורים אינם תוצר של מקריות או כליה מוחלטת, אלא תהליך מכוון של זיכוך, מבחן ותיקון שנועד להוביל לגאולה ולהפצת האמונה בעולם. נביא ישראל משיב לאומות העולם ומבאר את משמעות הייסורים שעברו על העם, תוך מעבר מהסתכלות על הכאב להבטחת השכר.
הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: דַּכְּאוֹ מבטא שבר וכתיתה [מצודת ציון], או מכוון לאדם המדוכא על ידי ה׳ [שד"ל]. המילה הֶחֱלִי נגזרת משורש חולי ומחלה, אף שנכתבה בה"א במקום באל"ף [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל], והכוונה היא שה׳ דיכא אותו עד שחלה [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון פיוס ותפילה [מלבי"ם]. המונח אָשָׁם מתפרש כחטא ופשע [מצודת ציון], או ככופר שנותן האדם למי שחטא לו [רש"י].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שרצון ה׳ לדכא את העם בגלות נועד לייסרו כדרך שאב מייסר את בנו, או כחולי שיש בו תקוות רפואה, כדי להחזירו למוטב ולנסותו [אברבנאל, אבן עזרא, רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המבארים כי ה׳ חפץ דווקא לפייס ולנחם את הדור שדוכא ונהרג על קידוש השם בידי האומות [מלבי"ם].
התנאי להצלחה טמון במילים אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ. הפרשנים מסכימים כי כאשר האדם מצדיק עליו את הדין, מתוודה על חטאיו ורואה בייסורים כפרה על עוונותיו שלו מבלי להרהר אחר מידת הדין, הוא עומד במבחן [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הודגש כי קבלת הייסורים באהבה ממתקת את מידת הדין [חומת אנך], וכי הנפש נמסרת למיתה כקרבן אשם לכפרת עוונותיה, ולא כדי לכפר על חטאי אומות העולם [שד"ל, אברבנאל]. יש המוסיפים כי מדובר במסירות נפש מוחלטת לקדושת ה׳ [רש"י, רד"ק].
מי שעומד בניסיון זוכה לשכר כפול: יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים. שכר זה מתבטא בריבוי עצום של צאצאים ובאריכות ימים [רד"ק, מצודת דוד]. הבטחה זו מכוונת לזמן הגאולה שבו יתרבה העם ויחיה בשלווה [אברבנאל, אבן עזרא], או לחלופין, לעצם הישרדותה הפלאית של האומה והמשכיותה לאורך שנות הגלות [שד"ל].
הפסוק נחתם בהבטחה וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח. לאחר ההיטהרות בייסורים, רצון ה׳ יתגשם דרך העם. הפרשנים מבארים כי חפץ ה׳ הוא ייעוד כלל-עולמי, השבת כל העמים לדעת את אחדות ה׳, להכיר במלכותו ולשוב לתורתו, מהלך שיצלח ויקרום עור וגידים בזכות עמידתו של עם ישראל בייסורי הגלות [אברבנאל, אבן עזרא, שד"ל].