בפסוק זה משתקף רגע של התפכחות עמוקה והכרה באמת. הוא מציג ניגוד חריף בין המון העם, שפעל מתוך בלבול, אנוכיות ושחיתות, לבין דמות אחת הנושאת על כתפיה את תוצאות מעשיהם של כולם.
הפסוק פותח בדימוי כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ. המילה תָּעִינוּ משמעותה הליכה לאיבוד [מצודת ציון]. הצאן מסמל עדר ללא רועה [רד"ק], שדרכו לתעות ולשוטט הנה והנה [שד"ל]. רוב הפרשנים מסכימים כי זהו תיאור של עזיבת דרך האמת, כאשר כעת מתגלה לעמים או לחוטאים גודל טעותם [רש"י, אבן עזרא]. יש שמסבירים כי הטעות נבעה מהיגררות עיוורת של ההמון איש בעקבות רעהו ואחר חטאי האבות, ממש כפי שכובשים בצאן הולכים זה אחר זה [מצודת דוד], ויש הרואים בכך תיאור של היגררות אחר מנהיגי שקר וכוהני עבודה זרה שהסיתו את העם [מלבי"ם].
אולם, ההידרדרות לא נעצרה בטעות עיוורת של עדר. המילים אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ (מלשון פנייה [מצודת ציון]), מצביעות על החמרה במצב. בניגוד לצאן שהולך יחד בדרך מוטעית אחת, כאן כל אדם פנה לדרכו שלו מתוך שרירות לב [מצודת דוד]. פנייה זו מבטאת אדישות [ביאור שטיינזלץ], והשחתה מעשית של המידות ולא רק טעות באמונה [שד"ל], כאשר כל אדם פעל למען רווחתו האישית, תאוותיו ובצע כסף [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק, וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֺן כֻּלָּנוּ, מתאר הנביא כיצד ה' מנתב את השלכות החטאים אל עבר אדם אחד. הפרשנים מסכימים כי המילה עֲוֺן בהקשר זה אינה מציינת את החטא עצמו, אלא את העונש הראוי על החטא [רד"ק, שד"ל, אבן עזרא].
באשר למילה הִפְגִּיעַ, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב המפרשים. הגישה הראשונה והנפוצה מפרשת מונח זה מלשון מפגש והכאה [אבן עזרא, מצודת ציון]. לפי גישה זו, ה' גרם לכך שהעונש והייסורים שכולנו היינו ראויים לספוג, יפגעו באותו אדם ויכו אותו [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. הוא הפך למטרה לחצי החטאים והרדיפות שנעשו כלפיו בחינם [מלבי"ם]. יש שאף מסבירים כי אותו סובל נושא את עונשם של דורות קודמים שחטאו, ובזכות ייסוריו הדור הנוכחי זוכה לשלווה [שד"ל].
מנגד, הגישה השנייה מפרשת את המילה הִפְגִּיעַ מלשון תחינה ובקשה. לפי פירוש זה, אותו אדם התפלל וביקש רחמים על החוטאים, ועל ידי תחינתו ה' התרצה, סלח על עוון כולם, ונמנע מלהחריב את עולמו [רש"י, אבן עזרא].